אורים ותומים, תומים · סימן צ״ב, ו׳

אבל אם אומר וכו' סברא זו כתב המחבר לחלק דקשיא ליה דבתשובת הרא"ש כתב השואל כן ראוי לנזיפה ואולם בתשובת הרשב"א משמע דרשאי לעשות כן ולזאת חילק בין הטוען שמא לטוען ודאי והדבר דחוק דלעולם יאמר בב"ד כי ברור לו כדי שיחרימו ב"ד והב"ח ביקש ליישב זה וכתב דצריך העדים לבוא לב"ד ויאמרו אין אנו אומרים עד שיחרימו בבה"כ וזה יותר דחוק דמלבד דזה לא נזכר כלל בתשובה הנ"ל אף גם מה צורך הכרזה בבה"כ יחרימו ב"ד על העדים הללו שיאמרו מה שיודעין ומה צריך לומר שיכריזו בבה"כ ולדעתי נראה לחלק דאם בע"ד שואל מב"ד שהם יחרימו על ידי שליח ב"ד בשם ב"ד על כל מי שיודע שהוא חשוד שיבא לב"ד דבר זה א"א לעשות לב"ד כי נראה כאלו יש לב"ד חשד בו שהוא חשוד ואין לך בושה גדולה מזה אבל בע"ד יכול לעמוד בבה"כ ולומר בחרם ומשביע אני על כל מי שיודע שפלוני חשוד שיבא שזה אין בזיון לחבירו שכך מטבעו של בעלי מריבה לדבר אחד בגנותו של חבירו והלא קוראו גזלן וכדומה ומי מעכב עליו ואף זהו יכול לעשות כי כל אחד יכול לעשות מה שירצה לזכותו אבל לא שהב"ד יכריזו בשם הב"ד כי זהו גנאי גדול ולכך בתשובת הרא"ש נאמר ושאל שמעון שיחרימו בבה"כ הרי דמבקש מב"ד שהם יחרימו וזהו כתב הרא"ש ח"ו וראוי לנזיפה אבל בתשובת הרשב"א נאמר ואם אינם רוצים להעיד יכול התובע להשביע בבה"כ על כל מי שיודע לו עדות בכך יבא ויעידנו וכו' עכ"ל הרי דתלה הדבר בתובע ולא בב"ד וביד התובע אף הרא"ש מודה דאין מעכב וכן נראה לענ"ד ברור וישר לדינא: