אורים ותומים, תומים · סימן צ״ב, א׳

אחד שבועת עדות וכתב הסמ"ע דהיינו שנעשה המעשה בזמן קרוב דא"א לומר דשכח העדות דאל"כ איך יפסול אולי שכח עדות ובאמת נשבע ואם כי הודה אין נעשה חשוד ע"פ עצמו והש"ך כתב דמדברי רשב"א בתשובה כפי שהביא הב"י סי' ל"ד אות ז' משמע דלענין חשוד על השבועה ל"א כלל דאשתלי והוכיח זה מהך דחשוד על שבועת עדות דלמא אשתלי ומזה פסק דאם טען במה שעבר על שבועה שכחתי אינו נאמן. ואם כן לעיל דפסק בש"ע סי' ל"ד ס"ה כהרשב"א דאין נאמן לומר שוגג אין דינו של הר"ן פה מחוור ובאמת משום הא לא ארי' דאף דדינו של הר"ן אמת מ"מ דינו של רשב"א נכון דהא צריך לומר כן בר"ן דהקשו על שבועת עדות דלמא אשתלי ולא הקשו כן על שבועת פקדון דלמא אשתלי ולא זכר עוד שיש לו פקדון של חבירו בידו וחשב שהוא שלו וכמו כן בתוס' שבועות דף ל"ז ד"ה הזיד וכו' דכתבו דלכך לא קמספקא הזיד בשבועת עדות והתרו דאיכא למימר משתלי וצ"ל איך קבעי הזיד בשבועת פקדון דלמא שכח הפקדון וחשב שהוא שלו. ועכצ"ל דבשלמא בעדות הוא מילתא דלא רמיא דכי מחויב הוא לשום אדעתו עדות חבירו ושפיר י"ל דלמא שכח אבל במי שיש בידו פקדון חבירו עליו רמיא למדכר בלי שיקרה לו שכחה כמה יש בידו של חבירו ולא שייך שכחה כלל ואם הדבר בפקדון של חבירו דרמיא אנפשיה למדכר מכ"ש בשבועה שנשבע לשלם לחבירו בזמן אם כן רמיא עליה למדכר שבועה ולא לעבור זמן ואיך יתכן לומר אח"כ ששכח היינו פקדון. ולכן גם מדברי בעה"ת סוף שער מ"ב אין ראיה דשם נזכר גם כן כהך משבועת פקדון אבל בשבועת עדות אין כאן ראיה. אבל בגוף הדבר מ"ש הר"ן דהא דתניא החשוד על שבועת עדות היינו שהיו עדים הקרובים למלוה וללוה ורחוקים מעדים ראו עדות וא"י להעיד היותם קרובים אבל על עדים יכולים לפוסלם שעברו שבועת העדות ואי דיטענו אישתלי כל שהוא קרוב לדבר והוא בשעת מעשה ל"א אשתלי כדאמרינן בפרק אלו נערות נתרי בהו בשעת מעשה צריך תלמוד דנראה דהתוס' ד"ה הנ"ל חולקים דכתבו דלכך א"א למצוא התראה ומלקות בשבועת עדות דאמרי אשתלי והא איכא בשעת מעשה שתיכף משביעין כמ"ש הר"ן וש"מ דס"ל דאף תיכף חיישינן שמא שכחו ולא השגיחו לעיין בעדות ולדברי רשב"א י"ל דגבי עדים ל"ש שעת מעשה ותמיד אמרי' שכחו רק ה"מ למקטליה או להלקותם אבל לעשותם חשוד ל"א כן דמה לנו לתגר הזה ולהכשירו מכאן ולהבא לעדות ולשבועה ולומר דשכח סתמא לא שכח אבל להלקותו א"א דלמא שכח אך לדברי הר"ן לכאורה יש סתירה מדברי התוס' והנה בגמרא דכריתות דף י"ב ע"ב קאמרי' מודה ר"מ לחכמים באומרים ב' ידעת עדות לפלוני והוא אמר לא ידעתי ופי' רש"י והיה נשבע שבועת עדות דפטור מקרבן דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות והביא בברכת הזבח קו' בשם מהו' ליב זונץ ז"ל (הוא אבי אמי הרבני' החסידה צדקני' מ' שינדל זלה"ה שהיה אז יניק וחכי' ונעשה אח"כ לאילן רב והאיר עיני גולה בתורתו והיה גאון מפורסם ויצא שמו בכל ארץ) לשיטת התוס' הל"ל בקצרה דיש להם מגו דאשתלי ואין כאן ק"ש והרב בה"ז חשב לישבו דאמרו בפנינו הודה שלא שכחו וקשה דא"כ אף זה יכולים לומר בפנינו הודה שכוונתו להעיד ובמרד ובמעל כפר באמירת עדות ומה אולמא האי מהאי ועוד א"כ אף בב' אומרים אכלת חלב אם מודה בפניהם שאכל בשוגג תו לא שייך מחלוקת ר"מ וחכמים וזה לכאורה ראיה כר"ן דל"ח לשכחה וקושיא לתו' אך להיפך קשיא ליה לר"ן קו' רש"י ותו' דה"ל למבעיא הזיד בשבועת עדות דלשיטת הר"ן לא שייך הן תי' רש"י והן תי' תו' כלל. והיה אפשר לומר דס"ל להר"ן דשיעור גבול לזכור ולשכוח לא מצינו בגמרא כי אם בשעת מעשה כדאמרי' נתרי מעיקרא אשתלי נתרי בשעת מעשה וס"ל לר"ן דוקא בשעת מעשה שהוא רצוף תוך כ"ד אז מיקרי בשעת מעשה אבל אם עבר תוך כ"ד תו אזדא שעת מעשה ויכול לטעון שכחתי ואם כן בשלמא בלי התראה שפיר י"ל תיכף בשראה העדות תכ"ד אמר שבועה שאין אני יודע לך עדות שיש לך אצל פלוני ולכך מחייב ק"ש ונעשה חשוד ע"פ עדים משא"כ במלקות דצריך התראה קודם שבועה דלאחר שבועה ל"ש התראה אם כן התראה ה"ל כ"ד דהוא יותר מג' תיבות כנודע ואם כן תו לא הוי שעת מעשה וי"ל שכחנו בין כך דכיון דעבר שעת מעשה וא"כ דברי תוס' נכונים במלקות דבעי התראה אבל שם בכריתות דקאמרי סתם דחייב ק"ש לא קאמר הטעם משום דאשתלי דהא יוכל להיות דתיקף לראיתו תכ"ד אמרו שבועה וכו' ול"ש אשתלי ודוק. אך מ"מ צ"ע בזה לומר דלאחר זמן כ"ד תו לא יזכור וגם ברש"י ק' קושית הר"ן דפי' דלכך לא קמבעי' בהזיד בשבועת עדות דהא אין כאן התראה ודאי דמי יודע אם הם יודעים עדות דאם העדים כאן יכולים הם להעיד ולא הוי תו שבועת עדות כמ"ש המהרש"א וק' אולי ישנו עדים קרובים למלוה ורחוקים מעדים וכמ"ש הר"ן ואם כן יכולים להתרות ואם לזה כיון מהרש"ל בחנם השיג עליו המהרש"א ע"ש עכ"פ קו' זו צ"ע ברש"י וגם ק' ברש"י קו' מהרש"א דאם כן אף בפקדון נמי הוי התראת ספק דהא ע"כ ליכא עדים לפנינו להעיד והלכו להם ואולי ס"ל לרש"י בפקדון דיכול להשביעו חוץ לב"ד הוי כאילו עדים אינן כאן דאף דהיו בעת השבועה והתרו בו מ"מ אולי טרם שיגיעו לב"ד ימותו והוי כעדים במה"ד דקיימא לן הכופר במלוה שיש לו עדים במה"ד דחייב משא"כ שבועת עדות בב"ד ואם כן הנך דמתרו ביה הוו גם כן בב"ד ולכן ליכא שבועת עדות ולק"מ ואולי לזה כוון המהרש"א במ"ש וי"ל ודוק: ואמת כי בחדושי אמרתי בישוב קו' האחרונה תי' נכון דהא קיי"ל הנשבע לשקר בפקדון והודה חייב חומש אבל לא בהעדאת עדים א"כ י"ל מתחילה היו עדים במד"ה ונשבע לשקר בפקדון ואח"כ באו עדים ותבעו שנית שישבע אם לא היה מתחילה הפקדון בידו ובזו אף דהעדים כאן מכל מקום לא הוי זה כפירת דברים כי אם כפירת ממון דאם יודה שהיה חייב לו ואם כן נשבע לשקר וחייב חומש משא"כ בשלא יודה דאין כאן חומש וחומשא הוי ממון ולפ"ז דעדים פה הרי יכולים להתרות בו אל תשבע לשקר כי הם יודעים מזה דלשקר נשבע ומכל מקום דייק הגמרא שפיר דהכופר במלוה שיש עליו עדים במד"ה חייב דאלו פטור אם כן מתחילה שבועה ראשונה לא היה בו דין שבועת פקדון דהא היו העדים מתחילה במד"ה ואף חומשו לא מחייב כלל דלא הוי כלל שבועת פקדון רק שבועת ביטוי אך זהו לא שייך בשבועת עדות דאין כאן חומש ולא שבועה אחר שבועה וקושי' זו של מהרש"א מיושב אך מכל מקום אף דהדבר בעצמותו נכון מכל מקום קשה לומר דנתכוון לזה רש"י דהי' לו לפרש ולא לסתום כולי האי. ולכן היה נראה דאפשר רש"י ותוס' שניהם לדבר אחד נתכוונו דודאי עיקר החשש דאין בהם מלקות דלמא אשתלי כמ"ש התוס' רק ק' קושי' הר"ן דלמא בשעת מעשה וא"כ ה"ל למבעיא כך אם התרו בם בשעת מעשה רק זה אינו דבממ"נ אם לא היו עדים כלל מי ילקה אותם ובהודאת עצמם אינן מתחייבים מלקות ואי דהיו עדים ועומדים לפנינו הרי אין כאן שבועת עדות כמ"ש התוס' ומהרש"א ועכצ"ל דכבר הלכו להם ואם כן איך קרוי זה בשעת מעשה דרך משל בשעה וי"ו מסר זה לזה פקדון במעמד העדות ואם כן אם העדות הלכו הלא כמעט רגע לא נשאו אבר כנשרים והלכו למרחוק ומצינו למרדף אבתריה וע"כ דכבר עבר זמן מה שהמה הרחיקו מעיר ואם כן השביע לעדים שני' וכפרו א"כ בזה יכולים לומר אשתלי וא"ש בממ"נ. וליכא למימר דישנו עדים ולא נודע ממנו דאם כן איך היה התראה אבל במשנה בחשוד שפיר י"ל דלא נודע מעדים ודוק. אך עדיין ק' כנ"ל דלמא העדים עומדים פה רק הם קרובים למלוה ולוה ורחוקים מעדים והיו רואים המעשה ומתרים בשעת מעשה רק יש לומר הא קיימא לן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואין כאן שבועת עדות וע"ש שבועות דף ל"ה תו' ד"ה או וכו' מ"ש ועמש"ל סי' ל"ו ע"ש ול"ל דלמא קרובים אמרו למחזי ולא מפסלו דז"א דהא כבר מבואר לעיל סי' ל"ו בש"ך וכמש"ל דאין הב"ד חוקרים לומר אי למחזי או לאסהודי רק אם כבר נתקבל כל העדות ואחר כך נתברר שהיה קרוב ביניהם אבל מתחילה קודם העדאת העדים בבית דין אין הב"ד שואלים ואין אמירתו כלום אם כן עדיין הוה ליה התראת ספק אולי יאמרו אחר כך בבית דין לאסהודי אם כן בטלה עדות למפרע ואין כאן שבועת עדות כלל ובפרט כי לכל עד ועד המתר' יש התראת ספק דאין אחד יודע בשל חבירו אולי יאמר להעיד בא ואם כן הוה ליה התראת ספק ומכ"ש להנתר' בו דצריך שיתיר עצמו למלקות וזהו אצלו ספק דאולי יאמרו אחר כך לאסהודי אתינא ובטלה העדות למפרע ואם כן הוי ליה התראת ספק וא"ש ולק"מ רק הא קשיא דלמא מתחילה בעת עדות בשעת ראיה היו רחוקים ובין כך נעשו קרובים ואם כן הם לא חזו להעיד ומ"מ העדות אין נפסל בכך דבשעת ראיו היה רחוקים ולהתרות כשרים. דלעדים רחוקים. אך גם בזה חזר הדבר להנ"ל דא"כ דבין ראיית העדות לשעת השבועה רחוקים נעשו קרובים ובעינן קורבא דעל ידי נשואין כנודע אם כן זה לא יתכן ברגע אחת וצריך קצת זמן ואם כן עדיין חזר הדבר כנ"ל דיש לומר אשתלי וא"כ הדברים נכונים כנ"ל ואם כן אף קושי' מהרש"א מפקדון לא קשה דידוע מ"ש הר"ן בחדושיו וכתבתי לעיל ס"ס ל"ד דעדים הקרובים למלוה אף להלקות ללוה שנשבע לשקר נגד המלוה א"י דהיינו נגיעה דהוא להמלט מעונש יתפשר ויפרע למפקיד ע"ש ואם כן שפיר יש לומר דהיו עדים כשרים בשעת מעשה שהפקיד אצלו וגם קרובים ולא כוונו להעיד והכשרים הלכו למד"ה והוא תבעו וכפר והקרובים התרו בו שאל ישבע לשקר ועל שבועת שוא בפקדון איכא ודאי דמה בכך דאיכא ספק אולי יהיו אומרים לאסהודי ויבטל העדות מ"מ שבועתו להכחיש הפקדון ודאי איכא ולא דמי לשבועת עדות דאי בטלה עדות ליכא שבועה מה שאין כן כאן גוף שבועה איכא ודאי והגמרא שפיר דייק הכופר במלוה שיש עליו עדות דאם אין כאן עדות כשרים כלל מי יעמוד להלקות והא עדים קרובים למלוה א"י להלקותו ללוה אבל מכל מקום התראה יכולים לעשות דהוה ליה ודאי דברור להן דנשבע לשקר וא"ש וגם בפקדון דלא שייך דמשתלי כמש"ל שפיר י"ל דהיו מתחילה רחוקים ואחר כך נעשו קרובים א"כ א"א למפסל והוי התראת ודאי וא"ש: ומעתה גם הך קו' מכריתות לק"מ דודאי י"ל דהיו באותו מעמד עדים קרובים למלוה ורחוקים מעדים רק דק' כמש"ל דהא נמצא אחד קרוב וכו' עדותן בטלה וזה ודאי אי אמרינן דמשום כך הוה ליה התראת ספק שם ליכא ענין כלל לענין מלקות עד דנימא דבעי התראה ואם כן מה בכך דהוה ליה ספק אלא אפילו נימא דקרבן שבועה ג"כ ליכא דהם יכולים לומר אנו חשבנו לאסהודי באתם ולכך לא העדנו דלא האמננו לכם שאמרת' למחזי וכמ"ש סתם משנה היה קרוב או פסול ביניהם פטורים והיינו מה"ט דיכולים לומר לא האמננו וחשבנו דהיה כוונת הקרובים לאסהו' מכל מקום זהו לרבי אבל לר"י בד"מ כשר ואם כן איך יאמר מודה ר"מ לחכמים וכו' דלמא אשתלי דהא תינח לרבי לר' יוסי מא"ל ועיין סנהדרין דף ט' ד"ה. לרצונו וכו' ובמהרש"א דסבירא להו לתו' כפי' הגמ' הרוג יציל דהוה שונאו דקשיא לר' יהודא דמסתמא לא יחלוק ר' יהודא אר' יוסי וכמו כן ר"מ וחכמים דר"מ היינו רבי יהודא ומכ"ש לאיקומתא דרבינא שם בסנהדרין אמרינן להדיא ר"מ כר' יוסי ואין בד"מ פיסול כלל ואם כן ליכא למימר דלמא אשתלי די"ל דקרובים העידו שבאותו מעמד שנשבע לשקר היה ענין העדות ואיך שייך שכחה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול לא שייך ודוק. והנה עוד בדרך אשר קצרה אמרתי ליישב דברי רש"י וקושי' הנ"ל בכריתות והוא דלכאורה קשה לפי מה שכתב רש"י בסנהדרין דף כ"ג הגי' נכונה לשיטתו דרבנן ס"ל צריך לברר ואם אמר שיש לו שני כתי עדים צריך להביא שניהם ואף שהביא כת אחת אינו מועיל ועיי' בב"ב פ' גט פשוט דנחלקו אמוראי אי צריך לברר וקשה לפ"ז מה דייק הגמ' זאת אומרת הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב דהא עדים מכחישים אותו ואמר דנשבע לשקר וק' מה ראיה דלמא דזה אמר שיש לו ב' כתי עדים ואין לו רק כת אחת ורבה סבירא ליה כמ"ד צריך לברר כרבנן ואם כן אם כופר זה בפקדון א"י להוציא מידו בעדים דהא צריך לברר אך כי צריך לברר היינו להוציא מידו אבל להלקותו על דנשבע לשקר ודאי דמצו להעיד דהא כשרים הם והוא הפסיד על נפשו דאמר שיש לו ב' כתי עדי ולכך א"י להוציא אבל יכולים להעיד דלשקר נשבע דהא כשרים הם ולכאורה קושי' עצומה היא וצריך לומר כמש"ל בשם הר"ן דעדים הקרובים למלוה א"י להעיד להלקותו דאם כן אתה מכריחו לשלם שלא יהיה נלקה ואף זו דקיימא לן צריך לברר הואיל פסק אנפשיה דיש לו כתי עדים א"י להוציא דבר בכת אחד אם אתה אומר שיהיה נלקה ע"י היינו שמוציא ע"י כמ"ש הר"ן כי ע"כ יתן ולכך אפילו להלקותו אינו מועיל. ועכצ"ל דיש לו באמת עוד כתי עדים רק דאינם פה ומזה דייק הגמ' דכופר במלוה שיש לו עדים במד"ה חייב אבל השתא דמיירי דבאמת יש לו ב' כתי וכת א' פה וכת א' במד"ה התראת ודאי היא דלא ישבע לשקר דהא כת אחד פה ומעידים ויודעים דלשקר נשבע וא"ש דאין כאן התראת ספק אבל גבי שבועת עדות לכאורה קשה דלוקמי' דיש לו ב' כתי עדים וכת אחת יש לו והשביע לכת שניה וכפרו ואם כן הרי כאן שבועת עדות דהא בכבישת עדותן מפסיד ממון דצריך לברר אבל מכל מקום החראת ודאי דהא עדים עומדים ומעידים שהיו גם כן במעמד. אך יש לומר דסבירא ליה לרש"י כמ"ש הרמב"ן בשם ירושלמי ועיין מש"ל סי' כ"ח דאם הכשיר קרוב או פסול אינו בכלל שבועת עדות וצריך להיות הטעם דכיון דשורת הדין אינו בכלל שבועת עדות אין בידו להטיל עליו שבועת עדות מה שהתורה לא הטילו וא"כ אף זהו כמוהו הא יש כאן כת עדים זולתן ואם כן מהתורה אין כאן שבועת עדות עליהן דהא קיימא הך רק הוא השוטה אמר דיש לו ב' כתי עדים ועל ידו גרם שגם הם צריכים להעיד בשביל דבר שפתיו אך למחסור אין עליהם שבועת העדות מה ששור' הדין זולת אמירתו לא היה בכלל דהא קיימא הך ומי צוה לו לומר שיש לו ב' כתי עדי והרי זה גרע מהכשיר קרוב וכו' ואם כן ליכא למימר בשבועת עדות כך ושפיר כתב רש"י דכיון דליכא עדים הוה ליה התראת ספק אבל בפקדון שפיר יש לומר כהנ"ל ודברי רש"י נכונים ול"ק קושית מהרש"א כלל ודוק כי זה ברור ואמת ומעתה י"ל התוס' אזלו לשיטתן דגירס' שלהם בסנהדרין להיפוך דר"מ סבירא ליה צריך לברר ורבנן סבירא ליה א"צ לברר ע"ש רק ר"מ סבירא ליה דמה בכך דצריך לברר אף שבע"ד פוסל לעדיו מכל מקום עולה לחשבון ב' כתי עדים שצריך להביא ולכך לר"מ יכול הבע"ד לפסול כת אחת דהא בלא"ה צריך להביא עוד כת ואות' כת שפסלו עולה לחשבון ורבנן סבירא להו א"צ לברר ואם כן שפיר כתבו התוס' דלמא אשתלי וליכא למימר דלמא היה באותו מעשה ומעמד העדות וכת אחת עומדת וכת שני' כבשו עדותן והיינו שבועת עדות אבל היה באותו מעמד דהא הלכתא כרבנן ורבנן ס"ל א"צ לברר ועכצ"ל דהלכו להם כנ"ל ואם כן תו אינו באותו מעמד כמ"ש דזהו עכ"פ צריך קצת זמן ושפיר י"ל דלמא אשתלי אבל שם בכריתות אמרינן מודה ר"מ לחכמים ור"מ סבירא ליה דצריך לברר ואם כן ליכא למימר דאשתלי דבאותו מעמד ומעשה מא"ל דהא יש לומר דלא הלכו שום כת רק עומדת פה והתרו בשני' דכ"כ דלא מעיד' שני' א"י לגבות ולא שייך דלמא שכחו ולכך צ"ל טעם אחר דלא שמנו לבנו להעיד ודוק: ובזה יובנו דברי רמב"ם דרמב"ם העתיק כל מה שאמרו שם מודה ר"מ לחכמים בשני' אומרים שבעל שפחה חרופה וכו' בהל' שגגות ושנים אמרו בנזיר שנטמא בהל' נזירות והיינו דס"ל טעמא דחכמים דפליגי אר"מ משום דאם ירצה יכול לומר מזיד הייתי כמ"ש בהל' שגגות ואם כן בהנך לא שייך הנך טעמי ולכך צ"ל טעמא דקאמרי בגמרא דיכול לומר לא גמרתי בעילתי ונשאלתי על נזירותי וקשה למה השמיט בספרו הך דמודה ר"מ לחכמים בשני' אומרים ידעת עדות דהא גם בזה לא שייך מזיד הייתי דקרבן שבועת עדות בא אף על מזיד וצ"ל הטעם שאמרו בגמרא לא נתכוונתי לעדות וכגון דא הוה ליה להביאו. וצ"ע לכאורה על השמטתו ולפי מה שכתב' ניחא דזהו אזלא הכל כמ"ש או לפי דס"ל לר"מ דצריך לברר או לפי דסבירא ליה בד"מ נמצא אחד קרוב אין כל עדות בטלה דסבירא ליה לרמב"ם דבנמצא קרוב או פסול אפילו מק"ש פטורים כמש"ל דיכול לומר חשבתי שקרובים להעיד נתכוונו וכמש"ל אבל לפי דקי"ל דא"צ לברר וכל עדות בטלה תו לא צריכין לטעמא דגמרא רק יש לומר אשתלי כקושי' מר זקני ז"ל ולכך השמיט ודוק. והנה הבאתי הוכחה לדברי רש"י דע"כ הא דלא שאל הזיד בשבועת עדות משום דהוה ליה התראת ספק דקשה מה דייק הגמ' מהא דקאמר הזיד בשבועת פקדון והתרו בו אם יש בו מלקות ש"מ דיש בו עדים דלמא לעולם ליכא בי' עדים והכי קמבעי' ליה דנשבע שבועה שאין לך בידי פקדון וחזר ונשבע שבועה שיש לך בידי פקדון ובכל שבועה התרו בו אל תשבע לשקר וא"כ בממ"נ נשבע לשוא או שבועה שני' והרי זה שבועת ביטוי וחייב מלקות בזדונו או שבועה ראשונה והרי זה שבועת פקדון וא"כ בממ"נ לוקה ארבעים אך הני מילי אי שבועת פקדון יש בו מלקות אבל אם הזיד שבועת פקדון ליכא מלקות אינו לוקה דדלמא שבועה ראשונה לשקר והזיד בשבועת פקדון ליכא מלקות והא קמספק' לי' ולעולם דליכא עדים וק' מה דייק מני' גמרא וצריך לומר דהא בכל שבועה איכא התראת ספק דבשבועה ראשונה איכא התראת ספק דדלמא בקושטא משתבע וכי נודע אז שאחר כך ישבע שנית בהפכו ואין כאן מלקות בלאו הכי אף דנימא דהזיד בשבועת פקדון יש מלקות אך עדיין קשה דלמא רבה סבירא ליה כר' יוחנן דהכי הלכתא דהתראת ספק שמי' התראת כמו שפסק הרמב"ם באמת וצריך לומר כפי' רש"י וא"כ הוכחת הגמרא אי סבירא ליה התראת ספק הוי התרא' למה קשאיל בשבועת פקדון הוה ליה למבעיא בשבועת עדות כקושי' רש"י וצ"ל כתי' רש"י דהוי ליה התראת ספק וש"מ דסבירא ליה כר"ל דלא הוי התרא' ואם כן ליכא למימר כמ"ש בשבועת פקדון דנשבע פעמים ושפיר דייק הגמרא דכופר במלוה שיש עליו עדים וכו' וא"ש וזהו בדברי רש"י משא"כ אי נפרש כדברי התוס' כפשוטן של הדברים דגבי עדות נימא דאשתלי הקושי' במקומו ודוק דליכא למימר דגבי שבועת העדות נמי משכחת דנשבעו שאין יודעין עדות ואח"כ נשבעו דיודעים וא"כ בממ"נ חייבים מלקות או משום שבועת עדות או משום ביטוי דיש לומר מתחילה שכחו ואחר כך נזכרו ובקושטא אשתבעו שניהם דאי לא תימא הכי מה קשיא ליה לרשב"א והר"ן הך דקתני שבועת עדות איך משכחת הא בזה הסברא היה פתחון פה לומר דגם שבועת עדות דקתני במשנה דנעשה עליו חשוד איירי בכהאי גוונא דנשבע שאין יודע עדות ואחר כך נשבע דהי' יודע ואם כן בממ"נ משתבע לשקרא ונעשה חשוד אי על שבועת ביטוי או על שבועת עדות וקמ"ל המשנה דנעשה חשוד על שבועת עדות דה"א דקיל כמ"ש המפורשים דאל"כ אין זה חשוד דלמא בשני' בקושטא קמשתבע ולק"מ אלא ע"כ כנ"ל אך אפשר דסבירא ליה לדוחק לפרש כך במשנה או דלזה נתכוון הר"ן דדוחק לומר בחד מעמד אשתלי דאל"כ יש לומר דלמא בשבועה ראשונה חשב דאין לו עדות דשכח ובין כך נזכר ונשבע הפכו ואינו חשוד כלל ולכך איצטרך לומר דבמעמד א' נעשה חשוד ודוק. וכל האריכות שהארכתי כי הם דברים שצריכים לימוד בש"ס ותוס' יצא מזה דאמרינן אולי אשתלי אם לא בזמן קרוב למאוד מאוד דקשה שיפול בו השכחה אבל אחר כך אמרינן דלמא שכח דשכחה מצוי' וריב"ז אמר מה שראו עיני ושמשו ידי שכחתי: