אורים ותומים, תומים · סימן צ״א, ט׳

נשבע בעה"ב וכו' והא דמחייב שבועה הא אף אם יודה לא יתחייב ממון דאין נוטל אלא בשבועה כ' הסמ"ע דמכל מקום ה"ל ממון ודבריו דחוקים אם לא דקאי לשיטת הרמב"ם לעיל דסבירא ליה דשורת הדין היה חנוני נוטל בלי שבועה רק להפסת דעת בעה"ב הטילו עליו שבועה א"כ דינו של תורה קאי לענין זה דה"ל תביעת ממון גמור אבל לדעת הטור שהסכים לרמ"ה דמהדין אפילו בשבועה לא היה לו ליטול אם כן ודאי דהקו' במקומו דאין כאן כפירת ממון ולכן צ"ל או כמו שכתוב בדרישה דיש עדים דנתנו לפועלים או דמודים פועלים שהיו מקבלים ממנו הפרעון כמ"ש הש"ך רק הבעה"ב טוען איני חייב לפועלים כלום ומעולם לא צוויתיך ואם כן אם יודה שצוהו יטול ממון להדיא בלי שבועה ויפה תי' אלא שצריך תוס' ביאור דאם כן איך סיים הטור דנשבע היסת ונפטר וחנוני יעשה דין עם פועלים מה יכול לדון הא כל הסכסוך דלא נתחייב לפועלים והא חנוני מודה דבעה"ב אמר לו לתת לפועלים ואם כן ברור דחייב ולדברי חנוני כל דברי הבעה"ב שקר הם ועלילה בעלמא ומה ידון חנוני עם הפועלים ולכן צ"ל כך דהוא חנוני טוען אמרת לי אם יבא פועל פ' ויאמר שעשה לי מלאכה כך ושכרו סלע תן לו וכן נעשה ובעה"ב אמר לא צוויתיך והפועל לא עשה לי דבר דאילו עשה מכל מקום חייב ובפרט לדעת הטור דסבירא ליה פורע חוב שלא מדעתו חייב לשלם והפועל צועק עשיתי וקבלתי שכרו אם כן אם אמת כדברי חנוני חייב לשלם בלי שבועה אבל עכשיו שהוא בעה"ב כופר ישבע ומכל מקום יש לחנוני טענה על פועל דלמא באמת לא עשית מלאכה ואם כן אין מגיע לך כלום ולמה אפסיד שלי ואי דבעה"ב צוה להאמינך בשלי אין אתה נאמן ולכן הדין של חנוני עם הפועל וא"ש: והנה עוד תירץ בפרישה דפועל מכחיש ואומר שלא קבלו רק בזה הבעה"ב מאמין לחנוני שנתנם. וגם זה לא יתכן דא"כ למה הוי מתוך שאיל"מ הא אין בעה"ב מחויב כלל שבועה דמגו דלא היה מאמין לחנוני לא היה בעה"ב מתחייב שבועה כלל דה"ל אין כאן כפירת ממון כהנ"ל אם כן אף דמאמין ואמר צויתיך אין כאן שבועה דה"ל מגו וסבירא ליה לטור מגו לפטור משבועה אמרינן במקום דלא הוה העזה אם לא דנימא דכוונתו דכך טוען החנוני מתחילה אמרת ליתן לפועלים ונתת לי נאמנות שאהיה נאמן בלי שבועה ואם כן אם יודה יתחייב ממון. ודוחק: