אורים ותומים, תומים · סימן צ״א, ז׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

מי שהוציא וכו' עיין אורים ס"ק כ"א והנה יש לדקדק בר"ן דס"ל כדעת הרמ"ה אפילו אין הפועלים מכחישים כלל לחנוני מ"מ שורת הדין דלא יטול חנוני דה"ל א"י אם הלויתני למה במוציא הוצאות ישבע ויטול ול"ל דזהו גם כן מהתקנה אבל שורת הדין דגם זה אינו נוטל דהא הר"ן תי' בקו' התוס' דלמה לא מנה המוציא הוצאות במנין נשבעים ונוטלים בשבועות ותירץ כמ"ש התוס' דלא מנה רק מה שמהדין אין להם ליטול כלל מזה מבואר דס"ל הך מוציא וכו' הוא מהדין ול"ל דהתם ודאי הוציא פרוטה וא"כ ה"ל חמשין ידענא וכו' ומתוך שאיל"מ ואי דלא ה"ל למידע הא הר"ן ס"ל כהרמב"ם דמכל מקום משלם דא"כ באו' לחנוני תן לב' פועלים לכל א' סלע וא' אומר קבלתי והב' מכחישו יטול אף להר"ן חנוני בלי שבועה דהא הבעה"ב חייב לחנוני סלע עכ"פ וכגון דא ה"ל להר"ן לבאר וי"ל דכאן לא ה"ל למידע כלל וכי תמיד ידיו ועינו אצל חנוני ומודה אף הרמב"ם דלא הוי משאיל"מ משא"כ שם דיוכל לשער ולהבחין ולהכיר מתחילה כמה הוצאות יצטרכו ויותר נראה דבחנוני עיקר הטעם לפטור דה"ל ליתן בעדים כמו שכתוב הרמב"ן דמ"ש דלא אמרת ליה ליתן בסהדי זהו בכלל התקנה ולא מעצם הדין משא"כ במוציא הוצאות איך אפשר להעמיד עדים בכל פו"פ הוצאות הזה ולכך חייב מהדין וצ"ע:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.