אורים ותומים, תומים · סימן צ״א, ו׳

שגם זו היא היסת הקשה הש"ך בס"ק כ"א דהנך רבוותא חולקים ארי"ף במה דכתב בשלח שליח להביא לפלוני מעות בפרעון חובו ושליח אמר נתתי והמלוה אומר לא קבלתי דדעת הרי"ף דנשבע המלוה בנק"ח ונוטל והם חולקים וס"ל רק היסת וא"כ המחבר דסתם לקמן בסי' קכ"א ס"ט כהרי"ף דמלוה נוטל בנק"ח לא היה לו להביא כאן דעת החולקים דחד דינא הוא עם הך דלקמן וצ"ע. ונראה דודאי יש להבין במה יתחייב המלוה נק"ח הא אין כאן טענת ברי כלל ואי השליח שאומר שנתן הא השליח נוגע מבואר לעיל סי' ע"ה דאין אמירתו כלום אפילו להטיל ע"י שבועה. אך בלא"ה הקשו התוס' והר"ן השתא דמשתבע דנותנם למלוה הא תו ליכא נוגע דיש לו מגו דהיה מחזירם ללוה והיה ג"כ נשבע ותירוץ דגזרת הכתוב דעד דמשתבע לא יעיד ע"ש וזהו לענין עדות גמור אבל דיהיה בדבריו טענת ברי להטיל שבועה על מלוה ודאי דהוה דהא תו ליכא נגיעה ולכך כ' בעה"ת להדיא דשליח נשבע תחילה ואח"כ המלוה דע"י ה"ל טענת ברי והש"ך השיג בזה הסי' וכן לקמן בסימן קכ"א ואין דבריו מוכרחים דלהטיל נק"ח צריך טענת ברי אך תינח לקמן דלא א"ל תנו וא"כ יש להם מגו דהחזיר ואפילו אמר תנו יש לו מגו דנאנסה ואי דהיה צריך ש"ד מ"מ השתא דמשתבע היסת לא חשיב נוגע בשביל הבדל שבועה דסוף סוף משתבע ואם נחשד לשבוע בשקר היסת אף ש"ד חשוד כנודע משא"כ כאן דאמר לחנוני תן לפועלים וה"ל זכו ולא מצי טען אהדרת' דמ"מ יצטרך הוא לפרוע לפועלים וע"ל בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב ונאנסו ג"כ ל"מ לטעון דהא סלע שלו נתנו להוציא וליתן לפועלים מטבע אחר כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט' וא"כ אין לחנוני מגו כלל בשום אופן ואף כי משתבע מ"מ נוגע הוא ואין אמירתו מחשב כלל לה"ל טענתו טענת ברי וא"כ ראה המחבר דלקמן דברי הרי"ף נכונים בלי פקפוק כמ"ש אבל בדין זה כיון דלא הוי טענת ברי כלל יש מקום לומר כהחולקים אהרי"ף דא"צ נק"ח וכאן מסתבר טעמם ולכך הביא דעתם פה ולא לקמן וא"ש: