אורים ותומים, תומים · סימן צ״א, ה׳

אין לפועלים על בעה"ב כלום הקשה הב"י על הטור דהעתיק ג"כ זה ולקמן בסי' קכ"ו במ"ג הביא דעת הרא"ש דמ"ג הנמחה יכול לחזור אחר הממחה לעולם. ותי' הסמ"ע ה"מ כשזה הנפקד אין טוען שפרע להנמחה אבל כשטען שפרע תו לא מצי לחזור לכ"ע ואף הרא"ש מודה בזה. והש"ך בס"ק ח"י השיג דמה בכך הא יכול לחזור וראיה שלו דא"כ מה דוחקי' להרי"ף והרא"ש לפרש דברי ירושלמי דקאמר על המשנה דקתני פועלים נשבעים ונוטלים הדא דתימא בשלא העמיד הפועלים אצל חנוני אבל העמיד אין להם כלום על בעה"ב ואמרו דירושלמי כר' ששת דס"ל אין חוזר דלרבה דס"ל חוזר ליתא לדין זה והא יש לחלק דכי פליגי רבה ור"ש היינו בדלא טען החנוני שפרע אבל בדטען שפרע מודה רבה דאין חוזר ואפילו במקום דלא שייך מעמד ג' כגון בחנוני המקיף. וכמ"ש באמת הבעל עיטור דהך דירושלמי ככ"ע אתי ובטוען פרע שאני. ומלבד שיש לדחות דבריו כי ס"ל להרי"ף ורא"ש כיון דאיירי בחנוני המקיף וליתא כאן קנין מ"ג כלל מהכ"ת לא יהיה לפועלים טענה על בעה"ב בשביל שאומר החנוני דפרע ומה שייכו' יש לפועלים עם חנוני הא לא אגיד בם כלל משא"כ בחנוני שיש לו מעות של בעה"ב דאיכא גביה קנין מ"ג והרי חנוני לוה של הפועל רק יכול לחזור מ"מ כשטען דפרע לאו כל כמיניה לחזור ומהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה בין הפוסקים דהא דעת בעל עיטור אפילו בדלית ליה גבי חנוני ומקיף דליכא לדינא דמ"ג כלל ס"ס ס"ל אם חנוני אומר שפרע לפועלים אינו חוזר ולמה לא נימא סברא זו להרי"ף והרא"ש במקום דחל קנין דמ"ג שיש ביד החנוני מעות של בעה"ב. אף גם אפילו נימא דהיה סברא לומר בטוען פרע לעולם אינו חוזר מ"מ ס"ל להרי"ף והרא"ש דהך דבעינן דוקא מעמד שלשה ביחד הוא הכל מכח הילכתא בלי טעמא אבל במקום דלא שייך הך תקנתא דמ"ג ומטעם אחר אתיין לפוטרו מה נ"מ אם היה שלשה ביחד במעמד אחד או לא וא"כ כיון דבהך משנה חנוני על פנקסו לא שייך קנין מ"ג דהא חנוני מקיף אלו הטעם של ירושלמי לפטור הואיל וחנוני טוען שפרע מה נ"מ אי העמידו אצל חנוני או לא העמידו הא בזה דחנוני מקיף לא תקנו מ"ג ותו אין מעלה ומוריד מה שהיה במעמד א' או לא. כיון דליכא תקנה כלל. ולא ק' א"כ השתא דס"ל כר"ש מ"מ למה צריך העמדה ומה יועיל העמדה וביותר כתב הרי"ף דהא דס"ל לר"ש דאינו חוזר היינו בהעמידו אצל חנוני דאי לא העמידו אף ר"ש מודה דחוזר ומה טיבו של העמדה כיון דליכא גביה דין מעמד שלשתן כלל. די"ל דהא כל טעם דלר"ש אין חוזר משום דהוי כמחל והקשה תוס' אטו בשופטני עסקינן החנוני יכול לחזור והם ימחלו וצריך לומר כתירוץ התוס' והרא"ש דחנוני לר"ש אין יכול לחזור ג"כ כיון דע"פ פטרו הוי כערב בשעת מתן מעות א"כ זהו כוונת ירושלמי באמרו שהעמידו אצל חנוני דצריך החנוני לומר לו לפועל ולקבל על עצמו לשלם לפועל וא"כ עפ"י דבורו פטר הפועל לבעה"ב ולכך א"י לחזור משא"כ בשלא העמידו לחנוני וחנוני לא קיבל על עצמו כלל הפרעון א"כ פשיטא דחנוני יכול לחזור וא"כ אף מחילת הפועל הוי בטעות דאטו בשופטני עסקינן ולכך בעי הרי"ף וירושלמי לר"ש העמדה אבל לפי מ"ש הש"ך דיהיה ירושלמי אתי' כרבה דיכול לחזור ולית ביה מ"ג כלל רק הואיל דטוען שפרעון א"כ העמדה זו מה טיבו דהא מ"ג ליכא ואפילו העמידו אצל חנוני יכול לחזור לשיטת רבה ואין לדבריו קיום כלל ואין כאן קושי' ברי"ף והרא"ש אם ס"ל זה. כי לדברי עיטור וכן בחד תי' בתוס' ד"ה חוזר שם ב"מ דף קי"ב ע"ש: צריכין לדחוק דיותר סמכה דעתם כשהעמידן אצל חנוני אבל זה היה נראה לדוחק בדברי הרי"ף והרא"ש. והנה כפי הנראה יש להטור בסברא זו הוכחה מדברי הרא"ש דכתב בס"פ המקבל בפי' ירושלמי דאתי' כר' ששת דכיון דס"ל דאין הפועל יכול לחזור אף החנוני א"י לדחות הפועל כי נתחייב מדין ערבות. ועיי' מש"ל בסי' קכ"ו מזה באריכות וזה קיימו וקבלו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים דדינא דמעמד שלשתן דתקנו חז"ל הלכתא בלי טעמא דוקא בחנוני שיש בידו מעות של הממחה אבל לא בחנוני המקיף וקשה לר"ש הא אפילו בחנוני המקיף אין הנמחה יכול לחזור ומיניה אף מי שמקיף א"י לחזור וא"כ מה צריך לחכמים לתקן הלכת' בלי טעמא במי שיש בידו מעות הא אפילו במקיף וליתא כלל תקנתא דמ"ג מ"מ שורת הדין שאין הנמחה וחנוני המקיף יכולים לחזור והממחה פשיטא דאין יוכל לחזור כיון דחנוני א"י לחזור א"כ יטעון החנוני לבעה"ב אל תחזור כי לאו כל כמינך שאהיה ערב ואתה תחזור ודוחק לומר דמשום בע"כ דחנוני שאין רוצה לקבל המחאתו וא"כ לא שייך ערבות ולכ"ע בזולת מ"ג יכול לחזור. דזהו דוחק דבשביל כך לבד יתקנו חכמים כל התקנה ועוד הרא"ש בפ"ק דגיטין פלפל בזה אי מהני מה שכתוב בע"כ ולא הכריח דאיתא בעל כרחו משום דאם כן לר' ששת מה איכא תקנה כלל. וגם ליכא למימר דמשום מתנה נתקן דבזה לא שייך ערבות דהא מבואר לקמן בטור סי' קכ"ו תשובת הרא"ש דעיקר התקנה היה משום מקח וממכר ואגב תקנו במתנה אבל עיקר התקנה היה משום מו"מ וכן מוכח מדברי ריטב"א דקדושין כמש"ל סי' קכ"ו. ואם נאמר דבאמת בהא פליגי אי מ"ג דוקא בדאית ליה זוזי ביד חנוני או אפילו בחנוני המקיף ובזו פליגי רב ששת ורבה. יקשה חדא בלישנא דרב מורה להדיא דבעינן דוקא שיהיה מעות בידו כדאמר מנה לי בידך תן לפלוני משמע דוקא מנה לי בידך ואיך יחלוק ר"ש אמילתא דרב. ועוד אדמפלגי גבי שולחני ליפלגי בעלמא בכל מ"ג אי בעינן מנה בידך או אפילו בהקפה וכן הקשו התוס' אי נימא דר"ש ורבה פליגי אי מחילה צריך קנין. ולומר חילוק בין חנוני הרגיל להקיף ובין שארי אדם כמ"ש הנ"י בשם גאון דהרא"ש לא סבירא ליה דהא לא מחלק כלל שם בין חנוני לאינך דעלמא כנראה שם בפסקיו ועוד קשה הרא"ש ס"ל אפילו במעמד ג' גמור יכול הנמחה לחזור איך נעשה פלוגתא רחוקה לר"ש אפילו ליכא קנין מ"ג כלל דלית ליה זוזי דבעה"ב א"י לחזור ולר"נ דס"ל אפילו מ"ג גמור מ"מ יכול לחזור מנ"ל הך פלוגתא רחוקה לומר דס"ל יכול לחזור דלמא במ"ג גמור דהוי קנין מודה ר"נ דא"י לחזור ומהכ"ת נימא מחלוקת חדשה ובפרט דג"כ קשה ה"ל לפלוג במ"ג דעלמא אי יכול לחזור או לא. ולכן היה נראה לומר דהא דפליגי ר"ש ורבה. אי חוזר או לא לאו כשהשולחני מודה דלא פרעו דפשיטא דלא עדיף ממ"ג ברור דיכול לחזור לשיטת הרא"ש רק מיירי באופן דמיירי ירושלמי לשיטת ר"ש דאמר השולחני כבר פרעתיו ובזה במ"ג גמור לכ"ע א"י לחזור כמ"ש הסמ"ע לדעת הרא"ש רק כאן שאין מ"ג גמור דהא הוא חנוני המקיף בזה ס"ל לר' ששת כיון דנסמכין אצל חנוני וסמכה דעת בעה"ב וכן הפועל דחנוני יפרע אף בזו דעת פועל ליתן לו נאמנות דאם יאמר דפרע דיהיה נאמן ואע"ג דבערב דעלמא שאומר שפרע מ"מ חוזר הב"ח על הבע"ב כאן הוי כמחילה כמ"ש הרא"ש דמחל לו לבעה"ב אם יאמר החנוני שפרע וזהו שכתב הרא"ש דהוי כמחל לו ועדיף מן ערב דעלמא דחוזר על הלוה כשאומר הערב דפרע וכאן עדיף כמ"ש הסמ"ע והיינו מטעם הרא"ש דהוי כמחל לו אם יטעון פרע ולכך בחנוני המקיף ס"ל לרבה דכאן כיון שאין לו שייכות כלל עם חנוני דליכא קנין כלל אין נ"מ במה שאומר שפרע ור"ש ס"ל הואיל והעמידו וסמכה דעתו דיפרע בהא האמינו שאם יאמר שפרע אף דשקר בפיו מ"מ נמחל לבעה"ב וא"ש. ובהא אין מקום לקו' הש"ך מעיקרא דהא זה תורף מחלוקת' בטוען חנוני דפרע אי מצי לחזור או לא וא"כ ע"כ ר"ש היא ולא רבה דסבירא ליה דאף דטוען פרע מ"מ חוזר הפועל ובאמת ר' ישעיה בטור דס"ל הא דפליגי ר"ש ורבה כפי' התוס' לענין בל תלין א"כ שפיר י"ל דהך דירושלמי אתי' ככ"ע דאומר פרוע הוא לכ"ע שוב א"י הפועל לחזור על הבעה"ב כמ"ש אנן אליבי' דר"ש כן סבירא ליה הוא אליביה דכ"ע וכמ"ש הב"ע וכקו' הש"ך ולכך הביא הטור בשמו דסבירא ליה אף בחנוני המקיף אם נתרצו שניהם החנוני ליתן והפועל ליטול דאין להם על בעה"ב ונתקשה בו דהא קיי"ל כרבה חוזר והש"ך ביקש לומר דסבירא ליה כדעת הסוברים דכל מ"ג שייך בחנוני המקיף ומלתא דרבה ור"ש איירי בלא העמידו במ"ג דזה דוחק כמ"ש הרי"ף וגם ה"ל לטור להזכיר דעתו לקמן בכל מ"ג דס"ל דאפילו במקיף שייך מ"ג וכמ"ש הב"ח והדרישה ולפי מה שכתב' לק"מ דס"ל כבעל עיטור דבפרעון לכ"ע א"י לחזור הואיל וסמכו זע"ז ומחלוקת הגמרא איירי בבל תלין ובשלא טען שפרעו אבל בשטען שפרעו נאמן ולכך הביא הטור דעתו ופשוט ונכון. אלא אף שהסברא אמת ונכון לדינא כי מה לנו להרבות במחלוקת כמ"ש דהא ב"ע ס"ל כן בחנוני המקיף ולפמ"ש אף ר"י אומר כן ודעת הרבה מחברי' בלא"ה במ"ג א"י לחזור כלל וא"כ מהכ"ת נימא בדעת הרא"ש אפילו בשטוען פרעתי דיהיה יוכל לחזור מ"מ בדברי הרא"ש קשה ליישבו בלשון דהוא רחוק ולא ה"ל הרא"ש לסתום כולי האי לכן יותר נראה לומר בדברי הרא"ש דמ"ש הרא"ש בירושלמי דלר"ש אין הפועל יכול לחזור ומיניה אף החנוני א"י לחזור מתורת ערב היינו בפוטרו הפועל בפירוש לבעה"ב רק דה"א הא הוה מחילה בטעות וא"כ יוכל הפועל לחזור ולכך כתב הרא"ש דה"ל ערב דע"פ פוטרו וא"כ תו ליכא מחילה בטעות וזהו הכל באומר בפי' אני פוטרך אבל בשתק הנמחה ול"פ בפי' רק נתרצה להמחאתו פשיטא דיוכל לחזור וא"כ אף החנוני לא נתחייב מדין ערב וזהו בחנוני המקיף משלו אבל בשיש לו מעות של בעה"ב דה"ל מ"ג אפילו שתק הנמחה ול"פ להלוה שלו כלל מ"מ מתחייב החנוני וא"י לחזור בו וא"כ לק"מ מכל הנ"ל והא ל"ק דל"ל לחכמים לתקן מ"ג הלכתא בלא טעמא יתקנו דיפטור המלוה ללוה בפי' ויתחייב הנפקד מדין ערב דהא אין המלוה רוצה לסלק שעבודו מלוה שלו הראשון מכל וכל ואם ירצה יהיה רשות בידו לחזור וכמש"ל בסי' קכ"ו ע"ש: ואמת כי זה דוחק דהרא"ש סתם ולא הזכיר דפוטרו בפי' וגם קשה א"כ מנ"ל ירושלמי כר"ש דלמא כי פליגי ר"ש ור"נ היינו בדלא אמר אני פוטרו בפי' דלא נתחייב החנוני כלל ולכך ס"ל דאף הפועל יכול לחזור אבל אם פוטרו בפי' דחנוני אגיד ביה מכח ערב אף הפועל א"י לחזור ובפרט כשחנוני טוען פרעתי וגם דברי ירושלמי דקאמר על המשנה ה"מ בשלא העמידן אצל חנוני אבל העמידן אין לפועל על חנוני כלום מנלן לירושלמי זה דלמא מיירי המשנה שלא פטרו בפי' ואתיא לכ"ע כסתמא המשנה. אך מ"מ עיין מ"ש לקמן בסי' קכ"ו בישוב דברים הללו. איברא דמדברי הרא"ש דהוכיח דירושלמי אתי' כר"ש דל"ל מחמת מעמד שלשתן דהא הוא החנוני המקיף ולא קאמר ג"כ דמה בכך דהוי מעמד שלשתן הא יכולים לחזור ולמה פסיק ותנא דאין להם על בעה"ב כלום משמע כסמ"ע דפרעון א"י לחזור במ"ג גמור ויותר מזה מוכח מדברי תוס' שם דפי' במחלוקת רבה ור"ש שלשה פי' ופי' השני אם חנוני רוצה ליתן לפועל אי יכול הפועל לחזור על בעה"ב ולומר אני מבקש ממך בהא נחלקו רבה ור"ש ופי' שלישי לענין עובר ב"ת וכתבו התוס' דלפי' השלישי הזה נסתרים דברי הרי"ף דמפרש דברי ירושלמי הנ"ל כר"ש דהא לא פליגי בזה וקשה הא גם לפי' השני נסתרים דבריו דהא לפי' זה אם אין חנוני רוצה ליתן לכ"ע יכול פועל לחזור אבעה"ב והא התם בשבועות החנוני אין רוצה ליתן דאמר כבר נתתי ואיך לא יחזור הפועל על בעה"ב וצריך לומר דס"ל לתוס' הא בהא תלי' אם אין הפועל יכול לחזור על בעה"ב כשרוצה ליתן ה"ה כשאומר החנוני כבר פרעתי דא"י לחזור על בעה"ב רק באומר לא נתתי ואין רוצה ליתן הוא דיכול לחזור משא"כ לרבה דתמיד יכול לחזור א"כ לא אגיד ביה כלל וא"י לומר פרעתיו וחוזר על בעה"ב ולפ"ז מר"ש נשמע לרבה דהא זה סברא ס"ל לר"ש דאם אין פועל יכול לחזור אם החנוני רוצה לפרוע דתו כשאומר החנוני פרעתי א"י לחזור על בעה"ב ולא מצינו דיחלוק עליו רבה בסברא רק ס"ל שם אין הפועל אגיד כלל וא"כ במ"ג גמור דאף דס"ל הרא"ש דיכול לחזור מ"מ מודה אם החנוני רוצה לשלם דא"י לתבוע מבעה"ב כמבואר לקמן סי' קכ"ו להדיא א"כ אף באומר פרעתי תו א"י לחזור והדבר מוכרח ואין לנו לעשות פלוגתא חדשה. ובזה יפתח לנו שערי אורה בתוס' שם דתי' בפי' ראשון דאמר סתם אני סומך עליך דר"ש ס"ל לגמרי פטור וא"כ לעומת זה החנוני חייב מתורת ערב ורבה ס"ל לא פטרו רק אם יתן לו וכתבו התוס' דמזה מוכח דמחילה א"צ קנין דל"ל דהיה קנין דא"כ מ"ט דרבה דודאי לפוטרו הקנה לו דאל"כ מה צורך לקנין ובפי' השני תי' התוס' דמיירי דאמר להדיא שאם לא יתן שיחזור רק פליגי אם רוצה ליתן אי מ"מ יכול לחזור או לא וכתבו התוס' דגם לפי' הזה מוכח דמחילה א"צ קנין דאל"כ דאיירי בקנין מ"ט דרבה ע"ש וקשה דס"ל לתוס' דגם זה דפטרו באופן שאם ירצה ליתן לו החנוני שלא יכול לחזור בגדר מחילה הוא ולמ"ד מחילה צריך קנין אף זו צריך קנין. א"כ איך הוכיח התוס' לתירוץ ראשון דבלא קנין איירי דלמא בקנין איירי ומ"מ ס"ל לרבה דלא מהני לפטור בעה"ב אם חנוני חוזר והא דבעי קנין היינו אם החנוני רוצה לשלם דאין הפועלים יכולים לחזור דהוי ג"כ מחילה וצריך קנין אבל אם אין רוצה החנוני לשלם הוי מחילה בטעות. ולפי הנ"ל יש ליישבו דצריך טעם למה אמרינן כמש"ל דהואיל דאם חנוני ירצה לפרוע דא"י לחזור אם טען חנוני דפרעו אין לו על בעה"ב כלום וצריך טעם למה זה נשתנה מערב דטען דפרע דמ"מ יכול לתבוע לבעה"ב וצ"ל דבשלמא בערב אין כאן מחילה כלל ללוה ולכך ה"ל א"י אם פרעתיך וחייב לשלם משא"כ כאן דאם ירצה החנוני לפרוע דאין יכול לחזור על בעה"ב הוא מתורת מחילה כמ"ש התוס' רק אם אין רוצה לפרוע ע"ז לא מחיל וא"כ אם הבעה"ב מסופק אי החנוני פרע או לא ה"ל כא"י אם הלויתני כמ"ש הרשב"א בעובדא דגינאי כמש"ל בשמו סימן ע"ה במחל והדר מסופק אי הוי מחילה או מחילה בטעות לא הוי רק כא"י אם הלויתני ואף זו כיוצא בו דהא הספק אי מחילה חל דבאמת פרע או לא חל והיינו ממש כהך עובדא דגינאי וזה ברור אך זהו אם זהו בגדר מחילה אבל אם זה אינו בגדר מחילה כלל דהא לא מחל כלל ללוה רק אמר אם הוא ירצה לפרוע אקח מאתו ולא ממך אבל מעולם לא פקע שעבודו מלוה א"כ הרי זה דומה לערב דעלמא ולא מהני ליה לבעה"ב במה שחנוני טוען שפרע וא"כ א"ש דבתי' הראשון הוכיח התוס' בממ"נ אין מחילה צריך קנין דהתוס' נמשכו בזה הכל אחרי דברי הרי"ף כמ"ש להדיא שם בדבור ההוא ודחו פי' השלישי הואיל ואין מסכים לדברי הרי"ף וא"כ לתירוץ הראשון דמיירי דפטרו הוכיח דפליגי רבה ור"ש בלי קנין וש"מ מחילה א"צ קנין דאי בקנין פליגי א"כ צ"ל דהך דירושלמי דמוקי ליה הרי"ף כר"ש ג"כ בקנין איירי וק' בממ"נ אי במה שא"י לחזור על בעה"ב כשחנוני רוצה לשלם הוא בגדר מחילה וא"כ צריך קנין כמ"ש לעיל א"כ לפ"ז הסברא דאם אומר החנוני דפרע אין בעה"ב חייב לשלם כמש"ל דה"ל א"י אם הלויתני וא"כ מה צורך לרי"ף לומר דירושלמי כר"ש הא אף לרבה אתיא דהא טוען שם חנוני דפרע ועכצ"ל דאינו בגדר מחילה ולכך אין חנוני נאמן לרבה כמש"ל וא"כ קשה א"כ לרבה קנין למה ול"ל בשביל שלא יתבע מבעה"ב כשחנוני רוצה דהא אין זה בגדר מחילה ואף קנין א"צ והוכחת התוס' בממ"נ דמחילה א"צ קנין ולכן בתי' שני ג"כ החליטו דהוא בגדר מחילה ומחילה א"צ קנין ור"ש ורבה נחלקו אם יכול לחזור כשהוא רוצה לפרוע ולכך ירושלמי כר"ש דלרבה דיכול לחזור פשיטא דאין מועיל אמירת חנוני שפרע וא"ש ודוק. מכל זה ברור דהדברים נוטי' כמ"ש הסמ"ע וידים מוכיחות הוי ידים והש"ך גופי' לקמן בסי' קכ"ו ס"ק נ"ח כתב דבתשו' מהרי"ט נסתפק בזה למ"ד דיכול לחזור אי טען פרעתי אי יכול לחזור ולכן כן נראה עיקר לדינא כמ"ש פלוגתא רחוקה לא משוינן וכ"כ דנוכל למעט במחלוקת המחברים עבדינן: