אורים ותומים, תומים · סימן צ״א, ג׳

דלמא לא נתן כלום הרב הש"ך בס"ק י"ב האריך להסכים עם דעת הרמב"ם ומחבר דגם החנוני נוטל בלי שבועה אם אינו משלם רק תשלום אחד ולהיות כי זה נחלק לשני אופנים כמ"ש בס"ק הקודם אופן אחד דכבר הכחישו הפועלים רק לא נשבעו ומתו ואין כאן יורש דהיינו דהבעה"ב הוא יורשו או דמחלו לו היורשים כל טענות אביהם. ואופן שני דמת פועל והלך לו ולא הכחיש החנוני כלל. צריך אני להאריך בזה כי הרב הש"ך טען במ"ש דלגבי חנוני שורת הדין אפי' בשבועה לא יטול דה"ל א"י אם הלותני וכתב ש"ך דבשלמא התם הטעם דאוקמי ממון בחזקת מרא משא"כ כאן סוף סוף האי ממון תיפוק מרשותיה ולא קאי בחזקתו. ובאמת כי דברים הללו וסברא זו כתבו התוס' והרא"ש ב"מ דף ל"ז בהא דס"ל לר"ע דגזל אחד מחמשה דחייב לשלם לכל אחד ולא תקשה מדר"ן דס"ל דל"א ברי עדיף היינו משום שיודע ודאי שחייב לאחד מהם אם לזה או לזה אבל במילתא דר"נ אינן יודע שחייב כלל עכ"ל והיינו סברת הש"ך דכאן יודע הוא ודאי שחייב דינר אחד שכר פעולה רק א"י למי או לחנוני שכבר שילם או לפועלים אם לא שילם החנוני א"כ לא הוי בכלל מילתא דר"נ דס"ל הממע"ה. אבל אדרבא זהו שכתבו התוס' להך דיעה דס"ל דר"ע דינא קאמר ואפילו בלקח דס"ל כן משא"כ לפי דקי"ל דוקא בגזל משום קנסא ס"ל לר"ע כן אבל בלקח מה' אדם וא"י מאיזה אינו משלם אלא אחת והטעם דה"ל הממע"ה וכמ"ש הרי"ף להדיא שם בב"מ דקי"ל כר"נ דל"א ברי ושמא ברי עדיף והא התם ודאי צריך לשלם מ"מ הואיל וא"י למי פטור כמ"ש הרי"ף וא"כ ה"ה הכא דא"י למי ישלם לחנוני או לפועלים ומ"ש חנוני ומ"ש לקח בשניהם שייך סברת הש"ך וא"כ סברא זו של הש"ך אין לה קיום באמת כי סברא זו לא קי"ל: אך מ"ש הש"ך והחזיק בסברת הגאון מהר"י אבן פאלט ז"ל אשר הביאו בעה"ת בשער כ"ט דהא גבי משארסתני נאנסתי דקי"ל דהיא נאמנת אף דהוי א"י אם אני חייב לך ופרכינן תיובתא דר"ן דאמר הממע"ה ומשנינן דבמקום חזקה חזקת הגוף מודה ר"נ ואף כאן הא איכא חזקה דשליח עושה שליחותו. והאריך בזה הש"ך וממש בלי חידוש רק מ"ש שם בבעה"ת ובאמת לפ"ז לא היה כאן ראיה מהא דהרמב"ן חילק במלחמותיו סוף שבועות דהא משמע מדברי רמב"ן בבעה"ת שער כ"ו ח"א דין ד' דגם גבי משארסתני דקתני נאמנת היינו בשבועה בנק"ח וי"ל דס"ל אף זהו מתקנה כמו שארי נוטלין כמו חנוני. וא"כ אזיל לשיטתו וזהו לא קאי לדינא דקי"ל א"ע סי' ס"ח דאין עליה שבועה כלל ודלא כרמב"ן ואף זהו בחנוני שוה לו. אך בזה יש כאן מקום עיון חדא דהא בגמ' איתא ב' תי' למה נאמנת אי משום דה"ל מגו או משום דחזקה מסייע ונ"מ באומרת מ"ע אני תחתך והטור והרמב"ם והש"ג תפסו תי' זה לחומר' דתובע דאם היא אומרת מ"ע אני תחתך דאינה נאמנת ול"ס אהך תי' דחזקה והממע"ה א"כ איך נוציא ממון מספק בזה ואף שיש לדחות כמ"ש במ"א דודאי חזקה מהני רק לתירוץ ראשון לא סמכינן אחזקה משום דחזקת כשרות מנגדתו וכ"ז צ"ע ועיין ב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב ועוד איך בנה יסודו על הך חזקה הא מבואר בגיטין דף ס"ד ע"ב דלחומרא אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו ולא לקולא ש"מ דספיק' הוי וא"כ בממון איך נוציא ממון מיד המוחזק הא ה"ל ספק וקולא לנתבע ואפשר דס"ל לר' פאלט ז"ל כדעת הר"ש דפוסק בעירובין דף ל"ב הלכה כר"ש אפילו בדאורייתא להקל וכ' הטעם שאם לא יעשה שליחתו יבא המשלח לידי איסור אמרינן ודאי עשה שליחתו וא"כ אף כאן דהרי בעה"ב יבא לידי גזל ועשק שכר שכיר אבל כבר כ' התוס' דבה"ג פ' כר"ן דל"א עשה שליחתו כלל בשל תורה וכן פ' הרמב"ם בהל' תרומה דבשל תורה להקל ל"א עשה שליח שליחתו וא"כ איך נוציא ממון מספק וצ"ע על הש"ך איך החליט הדבר ולא הרגיש דהך חזקה שליח עושה וכו' לא קאי בשל תורה להקל ועוד נראה כי אמרינן חזקה שליח וכו' היינו בדליכא חשד שהוא מעכב ממון בידו אבל בדאיכא חשד שמעכב ממון של חבירו איך שייך חזקה וראיה לזו מהא דאמרי' במקדש ע"י ב' שלוחים בכסף דדעת רוב פוסקים דלא הוי קדושי דאורייתא כלל דהוו נוגעי' בעדות כמ"ש הב"ש בא"ע סי' ל"ה ס"ק ה' ואי הך חזקה מעלי' היא דודאי עשה שליחתו למה לא יהיה קדושין הא ברור שעשו שליחתן ולמה נאמר דהוי כמקדש בלי עדים הא אנן סהדי דקושטא קאמרו וע"פ חזקה זו מוציאין ממון מיד המוחזק ואיך נאמר באמר' שנתנו דליכא עדות השתא אי יהבו משלהם הי' מוציאין מבעל שצוה לקדש כי קבלו המעות ואמרו דנתנו לאשה ודאי צ"ל נאמנים ואפילו קודם דתקנו היסת דאמרינן שם דנאמן השליח היינו משום דנאמן במגו אבל זולת מגו ודאי דא"כ ול"א חזקה שליח וכו' אלא ברור במקום נגיעה אזלה חזקה ועוד כל חזקה משום דשארית ישראל לא ישקרו א"כ אף חזקה זו בפועלים דלא ישקרו להכחיש ולומר דלא קבלו במקום דקבלו וחזקה אין אדם מעיז ג"כ חזקה ולמה הך חזקה אולמ' מהך חזקה. וביותר תמהני מהש"ך דהחליט הך חזקה דשליח עושה וכו' לחזקה אלימת' להוציא ממון א"כ איך החליט בפועלים דודאי גובים מהדין דה"ל א"י אם פרעתיך דגבי פרעון אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לכ"ע דהא כאן ה"ל ברי וברי דהא יש כאן חזקה שליח עושה שליחתו וה"ל כברי דפרע חנוני ואי אמרינן דלא הוי ברי רק ספיקא א"כ איך נוציא ממון מיד בעה"ב בטענת חנוני וקשה בממ"נ והדבר צ"ע כי ארכביה אתרי רכשי'. ובאמת בתוס' כתובות דף פ"ז ד"ה ישבע וכו' כתבו להדיא דלא מנו בשבועות רק אלו דה"א אפילו בשבועה לא יטלו וכ"כ הר"ן משמע להדיא דלא היה מהדין ליטול אף בשבועה. וזהו דלא כהנ"ל. ואין לדקדק תינח למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף אבל למ"ד ברי עדיף א"כ ודאי דחנוני מדין נוטל ומכ"ש פועלים וא"כ יקשה למה קתני ליה בשבועות. וזה אינו דהא כתבו התוס' בפרק המפקיד דף ל"ז ד"ה גזל דר"ט דס"ל גזל אחד מחמשה וא"י לאיזה דמניח גזלה ומסתלק לא יחלוק אמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דשם שאני דטען ברי לי שאיני חייב רק לא' רק א"י איזו וא"כ אף זהו כמוהו דיטעון ברי לי שאיני חייב רק תשלום אחד או לחנוני או לפועלים ולכ"ע פטור וזהו אף לר"ע דהא קי"ל בלקח מודה ר"ע לר"ט ודוק. ולכן נראה ברור לדינ' כי ודאי אם אין כאן הכחשה לחנוני מפי פועלים כלל נראה דשורת הדין שיגבה חנוני כיון שאין כאן הכחשה מהכ"ת נימא דלא עשה שליחתו ובזו שייך שפיר סברת הש"ך דלא שייך כאן הממע"ה כיון דסוף כל סוף צריך לשלם ואין זה דומה למש"ל בלקח מה' בני אדם דשם שנים תובעים ויש כאן מכחישין זה אומר שלי וזה אומר שלי ואזלא חזקה וא"א לשלם לשניהם מה שאין כן בלא תבעו ולא הכחישו הפועלים כלל אין זה דומה לשם דאלו בא א' ואמר אני מכרתי לך ואין אחרים כלל האומרים מאתנו לקח פשיטא דמשלם לזה דתוב' ואין יכול לדחותו דלמא יתבעו אחרים וזה ברור לענ"ד לדינא. וכן השכל והסברא מחייב דאם יאמר אדם לאחד צא ופרע בשבילי ולא אמר לו פרע בעדים למח' כי יבא על תשלומו יטעון מי יימר דפרעתיו ויפשוט לו הרגל ולקתה מד"ה והרי זה חמור מדיני דגרמי כי גרם לו היזק למאוד ולכן בבעה"ת מ"ש בשם מהר"י פאלט ז"ל איירי הכל דאין כאן הכחשה מפועלים כלל וא"כ מהכ"ת לומר דלא פרע וסמכינן אחזקה כנ"ל ובזו נראה דאף הרמב"ן דס"ל גבי מוכת עץ אני דצריכה שבועה בזה מודה דא"צ שבועה דשם שור שחוט לפניך משא"כ כאן. וזהו דלא כרמ"ה בטור דנראה מלשונו אף דלא מכחשי ליה הפועלים כלל שורת הדין דאין נוטל. אבל אם הפועלים הכחישו רק מתו והבעה"ב יורשו או יורשיו מחלו. בזו נראה נכון דשורת הדין דאין חנוני נוטל כלום דה"ל א"י אם הלויתני והיינו כמו לקח מה' בני אדם דהא שניהם תובעים ומה בכך דא"צ לשלם רק תשלום אחד דהא מ"מ יש כאן הכחשה ואזלא כל חזקה הנ"ל דהא הם מכחישים וכמו שיש חזקה על חנוני כך יש חזקה על פועלים דלא יתבעו מה שאין חייב להם ואפילו ברי ושמא לא מיקרי כמש"ל דהוא יודע ודאי דאינו חייב רק לאחד והוא בא בטענת פועלים דמה שנא פועלים ומה שנא הוא ואומרים ברי שלא נתן והיינו ממש הך דומיא דלקח מה' בני אדם וכו' וחזקה שליח וכו' לא מהני להוציא ממון כמש"ל באריכות ומזה איירי הרמב"ן במלחמותיו כנראה שם דמוסב על המשנה והדין עמו דאין לחנוני על פי הדין דבר רק מכח תקנה. ובזה מיושב מה שכתב הש"ך דקתני במשנה חנוני על פנקסו כיצד הפועלים אומרים לא נטלנו ולא קתני סתם דאם חנוני אומר נתתי נשבע ונוטל דבמקום שאין הכחשה כלל ודאי נוטל בלי שבועה. וכמו כן ניחא למה נקט בחשבון שבועת המשנה חנוני על פנקסו ולא פועלים נמי דשניהם שקולין דמ"ש חנוני ומה שנא פועלים ולמה בחר בלישנא דמשנה חנוני דלפי מה שכתב' דנוטלין עיקר התקנה דנוטלין שלא מהדין כמו שכיר ונגזל וכו' וזהו דוקא בחנוני ולא בפועלים כנ"ל וזה ברור. ובהכי ניחא מה דאמרינן שם לרבי קודם חזרה טורח שבועה למה דפועלים יטלו וחנוני יפסיד ואם דין תורה ששניהם יטלו הי מינייהו מפקת למה נדחה חנוני מקמי פועלים הלא שניהם ראוי' ליטול ד"ת ומי נדחה מפני מי ודוחק לומר דכיון דראו חכמים לדעת רבי מפני הפסדו של בעה"ב לתקן שלא ישלם פעמיים ראו לתקן להפסיד לחנוני דיכול להזהר עצמו למוסרו בעדים משא"כ פועלים מה יעשו עמלים הללו דרך בעל הבית להמחות אצל חנוני וזה דוחק. ולפי הנ"ל ניחא ברווחא. ואמת כי לכאורה נראה דמחלוקת הזה תלוי בשינוי גיר' בגמרא כי גירסת רש"י וספרי' דידן בן ננס אומר כיצד אלו ואלו באים לידי ש"ש אלא אלו ואלו נוטלים בלי שבועה וקשה למה מעברין הדרך לב"נ על בעה"ב שלא כדין לשלם לחנוני שהדין נותן שאפילו בשבועה לא יטול ונפסוק שיתן לו בלי שבועה למה נימא חנוני לא יטול אלא בשבועה אבל פועלים שהדין ליתן להם בלי שבועה יניחו אותו כפי הדין ויטלו בלי שבועה ואין כאן ש"ש בבירור דהא אין כאן רק חד שבועה ועכצ"ל דשניהם הדין נותן ליטול בלי שבעה כמ"ש המחברי' והש"ך ולכך הי מנייהו מפקת לפוטרם משבועה ולכך פטורים משבועה שניהם אמנם גי' הרז"ה (וכתב שהיא גי' מדויקת וכן הי' גירסת הר"ן ועיין תי"ט) באמת הוא כך ב"נ אומר כיצד אלו ואלו באים לידי ש"ש אלא פועלים יטלו בלי שבועה וחנוני בשבועה וא"כ הוא הדבר כהנ"ל דזה נוטל עפ"י הדין וזה מכח תקנה והדבר תלוי בשינוי וחילוף הנוסחא' והש"ך לא הרגיש בהם כלל: מיהו י"ל אף לגי' דידן שהוא גירסת רש"י הוא להיפוך דשניהם אפילו פועלים אינם נוטלים מהדין אף דה"ל א"י אם פרעתיך חדא משום דהא כבר כתבתי לעיל סי' ע"ה באריכות דהא דא"י אם פרעתיך חייב היינו במקום דה"ל למידע וכאן הא לא ה"ל למידע דמה עבידת' דבעה"ב אצל חנוני לדעת אם פרע להם או לא והא דהמחו אינו פושע דכך סדרן של בעה"ב כמ"ש. וכן צריך לומר לדעת הרמ"ה ורמב"ן דהחליטו דהחנוני אין נוטל בדין ולא התנו דאם אמר תן סלע לפועל זה וסלע לפועל זה ופועל א' מכחיש לחנוני ופועל אחר מודה דחייב הבעה"ב לשלם לחנוני מדין דהא החנוני תובעו בב' סלעי' ובעה"ב מודה סלע א' מה שהפועל מודה לו וה"ל מודה מקצת ומתוך שאיל"מ ואיך לא הזכירו מזה דבר אלא ודאי בזה דלא ה"ל למידע כלל וכלל לכ"ע ל"א משאיל"מ ועיין ש"ך סי' ע"ב. או י"ל דס"ל לרש"י כיון דלחומרא אמרינן הך חזקה שליח וכו' וא"כ הפועלים הבאים להוציא מיד בעה"ב וחנוני מכחישן לא הוי א"י אם פרעתיך דחזקה מכחישו וה"ל כברי דחזקה טובה ה"ל כברי דהא מוציאין ממון בחזקה וסוקלין על החזקות רק חזקה הנ"ל לא כ"כ טובה וה"מ לאפוקי ממון אבל להחזיק ממון דאיכא בהדי' חזקת ממון נמי ודאי דאמרינן וא"כ אין זה דומה לא"י אם פרעתיך דכיון דחזקה שליח מנגדתו. והרי הבעה"ב בא במקום חנוני שטוען ברי פרעתיך כנ"ל וא"כ דשניהם אין גובי' מהדין רק מכח תקנה חזר הדבר לומר הי מנייהו מפקת. ולכן שניהם נוטלים בלי שבועה לדעת בן ננס. והנה לכאורה היה ראיה לדברי מהא דפרכינן בב"מ דף ו' אי אמרינן חשוד אממון חשוד אשבועת' הא דתני ר"ח שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב נימא מגו דחשוד אממון וכו' והקשה רש"י למה לא פריך ממשנה ותי' התוס' דמתחילה עלה בלב רבי לומר טורח שבועה למה עד ששנאה ר"ח שניהם נשבעין ונוטלין ולכך נקט מילתא דר"ח. ולכאורה קשה מה בכך הא מתחילה היה דעת רבי שישבעו רק פועלים לבדם וחנוני יפסיד מ"מ קשה כיון דבנוטל לא שייך אשמוטי איך ישבע נימא מגו דחשוד וכו' ומה נ"מ אם שניהם נשבעי' והקושיא על שניהם או על אחד. ואיי לומר דס"ל לתוס' כמ"ש רש"י בשבועות על טורח זו למה ולא פי' לי רבי מאי ס"ל אי נוטלים בלי שבועה כב"נ או יפסיד חנוני בשבועת הפועלים עכ"ל וס"ל לתוס' כהך דרבי ס"ל קודם חזרה דנוטלים בלי שבועה כלל. דהא כבר הקשה ע"ז בגי"ת א"כ איך קאמר הגמרא הא דתני רבי פועלים נשבעים לחנוני ש"מ דלא חזר ביה רבי וקשה אי לא חזר בו הא אין כאן שבועה כלל וכי ס"ד דהגמרא מסתפק בכוונת רבי ובפי' דבריו ולכן נראה ברור דכוונת רש"י לפרש תרתי ברייתא טורח שבועה למה ואידך ברייתא פועלים נשבעים ל"ל ואי מאן דשנה הא לא שנה הא וא"כ איך פריך מיניה ולכך כתב רש"י דמתחילה סתם רבי דבריו טורח שבועה זו למה ולא פי' אי סבירא ליה דחנוני מפסיד ופועלים נשבעים או שניהם נוטלים בלי שבועה כב"נ ולכך נשנה ברייתא אחריתי לפרש דבריו וכוונתו וכ"כ רש"י בד"ה תא שמע וכו' כי פריש רבי מאי דס"ל בגווי' קאמר וכו' והדבר מבואר דרבי הנ"ל כוונת רש"י לרבינו הקדוש ולא לרבו של רש"י המלמדו חכמה (מילת לי ברש"י צ"ל לי' והוא שגגת המדפיס) וא"כ קושי' הנ"ל במקומו וכמו כן יש לדייק כיון דבנשבע ונוטל לא שייך אשמוטי ה"ל להקשות מכל נשבעין ונוטלין נימא מגו דחשיד וכו' ולמה בחר להקשות מהך דתנא ר"ח שניהם וכו' ולכן נראה דודאי כל הקושי' הגמ' נימא מגו דחשיד אממון וכו' היינו לדידן כיון דקי"ל גזלן פסול לשבועה א"כ בממ"נ אם אנו חושדים שגוזל חבירו איך מוסרים לו שבועה. אבל ודאי בעיני הבריות נח להם לחשוד חבירו שיעכב ממון משיחשדהו לישבע שקר דהא חזינן דתובעו במעות ומבקש שישבע לו ש"מ דדעתו בזה שלא ישבע ולפ"ז ברוב שבועות נשבעים ונוטל' הוא בגמרא רק להפסת דעת של בעה"ב כדאמרינן בהכות' וגם כאן כתב בבעה"ת שער כ"ט כנ"ל בשם ר"י פאלט ז"ל דשבועות פועלים הוא להפסת דעת ע"ש וא"כ ל"ק מגו דחשיד אממון וכו' דבאמת לנו ב"ד אין חשוד אממון והנכון אתו ולא גזל כלום ואף שבועה שלו יהיה באמת רק אנן מסרינן שבועה להפסת דעת ומתי קשיא נימא מגו דחשיד לדעתו של בעה"ב שבועה חמור ליה וכמ"ש ואין זה כלל בגדר הקושי' ולכך פריך גמרא מהך דתנא ר"ח שניהם נוטלים וגבי חנוני הוא מהדין אינו ראוי ליטול כלל כמ"ש רק חכמים תקנו ולא מתורת הפסת דעת דהא אינו נאמן כלל ואפילו אין משלם רק תשלום אחד צריך לישבע וא"כ אין צורך הפסת דעת דהא לא מפסיד מידי ומ"מ צריך לישבע וכמ"ש דלכך נקט במשנה חנוני ולא פועלים כנ"ל וצ"ל דחכמים תקנו ושפיר פריך נימא מגו וכו' וא"ש ודברים הנ"ל מוכרחים. אך יש לדחות ולומר דזה אמת די"ל דכיון דשורת הדין דנאמן רק מכח הפסת דעת תו לא שייך קושי' ונימא וכו' רק יש להבין בחכמים דסבירא להו שניהם נשבעין הא ה"ל שבועת שוא בבירור כטענת בן ננס וצריך לומר דאדרבא אנו מבקשים לברר האמת ולא נחשדו ישראל לישבע לשקר ולכך מוסרים שבועה לשניהם ועם מי שאינו הנכון אתו ודאי יפרוש ולא ישבע ולא יבאו לידי ש"ש וזהו התקנה ששניהם ישבעו ועי"כ יתברר האמת כי מכח שבועה יפרשו ואם באמת לפעמים יקרה שישבעו שניהם מי אחראין לפושעים אבל מתחילה לא היה התקנה לגרום ש"ש אדרבא עי"כ יפרשו רק זהו אם חשוד אממון אינו חשוד לב"ד אשבועה אבל אם חשוד לב"ד א"כ איך ס"ד דתקנו שבועה לברר האמת הא חזינן דחשודי' אממון ואין א' מודה וגם שבועה ישבעו ואיך יגרמו ב"ד שיהיה נעשה ש"ש בבירור וא"ש דמכל שבועות נוטלים לק"מ די"ל דלא נחשד לב"ד רק משום הפסת דעת אבל כאן קשה איך יגרום ש"ש וזהו נכון ומ"מ אין הכרעת הש"ך מכרעת וכמ"ש כן נראה לדינא ברור: