אורים ותומים, תומים · סימן צ״א, א׳

שניהם נשבעין כתב הש"ך דאם אחד מהם גוי ומכחיש לישראל השני הישראל הבא ליטול נשבע בנק"ח ונוטל וראיה שלו מתשובת רשב"א הביאו הב"י ס"ס קפ"ה דראובן נתן טבעת לסרסור למשכנו ואמר הסרסור שמשכנו אצל גוי והגוי מכרו שלא בידיעתו ורצונו והגוי מכחישו צריך הסרסור לישבע כמו שאמרו חנוני על פנקסו ע"כ ואני תמהני כי הרשב"א לא מיירי שם משבועת המשנה דהא הסרסור אינו נוטל כי אם נשבע ונפטר ומה זה לשבועת המשנה רק מיירי שם מהיסת כמ"ש רשב"א וז"ל ואפילו היסת ליכא דאין הגוי מכחישו דאלו הגוי מכחישו חייב שבועה כדין חנוני על פנקסו וכוונתו היסת ולמד רק מחנוני על פנקסו דה"ל ע"י אחר שאומר לא קיבל טענת ברי וא"כ מיניה אף היסת יכול להשביע ע"פ. אבל לומר דתקנת המשנה שיהיה נשבע ונוטל נתקן בגוי מנלן זה כיון דפיהם דיבור שוא לא נתקן כלל. וכל כמה דיכולים למעט בתקנה ממעטינן. ועוד נראה דיש להבין ברשב"א כיון דתקנת חנוני על פנקסו לא שייך שם דהא היה נפטר כמ"ש רק מכח הוגד לי חייבהו היסת הא אסקינן לעיל בסימן ע"ה דאפילו בישראל אם המגיד נוגע בעדות אין משביעין על פיו ומכ"ש כאן דהיה גוי נוגע דאם היה מודה שמשכנו אצלו והיה מכרו היה חייב לשלם וצ"ל דשם היה דינא דמלכותא שאם לא יפדנו לזמן שיכול למוכרו ופטור וא"כ אינו נוגע. וזהו ברור ולפ"ז אזלא כל ראית הש"ך דכאן היה החנוני גוי נוגע דצ"ל אפילו אם כבר קיבל תשלומין מבעה"ב דנתנו לפועלים דאל"כ יתבענו הבעה"ב מידו ומכ"ש בשעדיין לא נתן דה"ל נוגע וא"כ איך נחייב שבועה ע"פ במה שהוא נוגע וחכמים דתקנו בישראל תקנו דהם בחזקת כשרים בלתי משקרים אבל בגוי מה שהוא נוגע איך יהיה יכול לזקוק ע"פ אמירתו שבועה. ומעולם לא אמרו רשב"א רק בלתי נוגע ובזה ג"כ נראה דאין המ"מ חולק ארשב"א דכוונתו רק לומר במה שהוא נוגע דאין שבועה כלל בהוגד לי כנ"ל בנוגע בישראל מכ"ש בגוי ולכן אין לדין זה שרש וכל מה שיכולים למעט בתקנה ממעטינן: מיהו אפשר לחלק דמי שנוטל בדין זולת התקנה בלי שבועה רק חכמים תקנו שבועה בזו י"ל ע"י אמירת גוי לא תקנו דאין לנו להרבות בתקנה אבל במקום שזולת התקנה לא היה נוטל כלל רק הם תקנו שלא יטול אלא בשבועה וא"כ מה בכך בגוי לא תקנו מהכ"ת יטול הא ע"פ הדין אינו נוטל רק חכמים תקנו והא לא תקנו נטילה גרידא רק בשבועה אך גם זה צ"ע דבזה אפשר כיון דאין הכחשת גוי קרוי הכחשה כלל אפשר דכולן נוטלין מהדין. ומדברי רשב"א אין ראיה כמ"ש דלא היה נוגע ומ"מ מסתבר כמ"ש לחלק ודוק: