אורים ותומים, תומים · סימן צ׳, י״א

אם חטף וכו' כ' הסמ"ע דמיירי בעדי ראה דאל"כ נאמן שלי חטפתי במגו דהחזרתי לך ואמת כ"כ הרמב"ן להדיא בפ' חזקת וכ"כ הר"ן אלא שיש להבין לפי מ"ש המחבר לקמן סימן שס"ד בחטף בפני עד זהובים והעד א"י כמה והחוטף אומר עשרים היו ושלו הן מחויב להחזיר כל העשרים ולא אמרינן מגו דהיה אומר שהיה רק שנים ויהיה נאמן במגו על י"ח הנשארים וכ' הסמ"ע שם בס"ק ז' הטעם דהוי מגו במקום חזקה דכל מה שהוא בבית אדם בחזקת שלו ואיך יהיה מהני בזו מגו דה"ל מגו במקום חזקה ובאמת מרא דהך דינא בעשרים זהובים הוא הרמב"ם ואפשר באמת לא ס"ל כרמב"ן בזה ולכן לדינא צ"ע. ואפשר לומר דשם דעל אחד או שני' ודאי צריך להחזיר עפ"י עד א"כ הוחזק לגזלן א"כ תו לא מהני מגו שלו על הנשאר דהוי במקום חזקה כמ"ש הסמ"ע ואי דלא אלים כ"כ הך חזקה להוצא מיד המוחזק מ"מ הא איתרע טענתו ג"כ שהוחזק כבר לחוטף מה שאינו שלו בהנך שנים משא"כ ביש לו מגו על כל זהובים דהחזירן דא"כ אמרינן בקושט' קאמר שלא חטף של חבירו כלל מהימן דלא אלים חזקה זו כל מה שהוא בבית אדם וכו' להוציא מיד המוחזק ולפ"ז בחוטף שני חפצים ואיכא עדי ראה על חפץ אחד אף דלא הוה על חפץ שני ויכול לומר דהחזיר לשני תו לא מהני מגו דכיון דכבר הוחזק לחוטף שאינו שלו בחפץ האחד. וזהו מסתבר בלא"ה כי מה מגו יש לו שיאמר שהחזיר הלא נח לו לטעון ששלו חטף שלפי טענתו יחזיק גם החפץ הנראה משיודה שחטף של חבירו רק שהחזיר דא"כ מפסיד בחפץ הנראה ומורה ביה להחזירו ועיין בכללי מגו אות ל"ח אי הוה בגדר מגו לחצי טענה ע"ש: