אורים ותומים, תומים · סימן פ״ט, ט׳

ואם הודה מקצת וכו' הא דיש לו במ"מ מגו דלא שכרתיך דהוה מגו ממ"מ לכופר הכל ומ"ש מהרש"א וכנה"ג דיכול לומר כך קצצתי עמך ולסברתם ה"ה בדלית ליה עדי מלאכה די"ל בסך כזה שהודה בו עשית אתי מלאכה אך ניחא אם הדבר כך אבל הפוסקים סתמו ואם ישנו עדי מלאכה והוא אומר רק פ"א אני חייב לך ומה מגו דקציצה יש כאן הא אין נאמן לומר על מלאכה מרובה וכבידה ששכרו בפרוטה כמ"ש הר"נ שאין נאמן אלא בדרך שבני עיר נוהגים לכל הפחות לקצוץ. ולומר לא עשית עמי מלאכה רק ש"פ א"א דישנו עדים. וצ"ל או כפי מש"ל באריכות דאין הטעם משום מגו רק בכה"ג לא תקנו חז"ל הואיל ושכיר בעצמו מאמין וכפי מש"ל בזה או דזה דל"א מגו ממ"מ לכ"ה הטעם או דה"ל מגו לפטור משבועה או דה"ל מגו דהעזה וזהו ל"א בשבועה אבל בממון אמרינן מגו דהעזה וכאן ה"ל לגבי בעה"ב ממון דהוא צריך לשלם לשכיר ומה נ"מ לבעה"ב בשבועה של שכיר ואמרי' גבי' מגו דהעזה ומכ"ש דלא שייך מגו לפטור משבועה דשם הטעם דאמרינן מה נ"מ לך אם הנכון אתך צא והשבע אבל כאן הבעה"ב צווח ככרוכיא לא אפסיד מעותי ופשוט. אלא דיש לדקדק לשיטה זו הא דתניא בשבועות דף מ"ו בברייתא דר' יהודא אימתי בזמן שאמר תן לי שכרי חמשים דינרים והוא אומר התקבלת דינר זהב או שאמר שתים קצצת לי והוא אומר אחת אבל אם אמר לא שכרתיך או נתתי לך כל שכרך הממע"ה וק' בממ"נ אי איכא עדי שכירה היאך יכול לומר לא שכרתיך ואי ליכא עדים אף בהא נאמן הבעה"ב בשטוען פרעתיך או לא קצצתי לך רק א' במגו. וראמת היה עולה ברוחי דאף האומרים כן לא אמרו אלא לפי דקי"ל כת"ק אבל לא לר' יהודה ואין זה פלוגתא חדשה דהא ר"י ס"ל באומר פרעתי הכל אין שבועה רק במ"מ ואם נאמר דיש לו מגו ממ"מ לכ"ה אם כן בטלה תקנת חז"ל ולשוא עמלו בונים בתקנתם וע"כ כך נכרת ברית התקנה דלא יועיל לו מגו ותמיד במ"מ ישבע השכיר ויטול וא"כ אף בלא שכרו בעדי' מגו לומר ל"ש הוי ממ"מ לכ"ה וזהו ל"א לר"י כלל וא"ש דהך ברייתא ר"י הוא. ובזה היה ניחא לן דברי התו' שם ד"ה לא קצצת וכו' דדייקי דע"כ איירי דלא פרע אחת שאומר שקצץ דהא מוקמינן ליה כר"י והקשו התו' בעבר זמנו אמאי הממע"ה הא ליכא חזקה דבל תלין ושכיר אין משהה שכרו דהרי עבר ושהה עכ"ל ויש להבין למה לא הקשו כן אמשנה דקתני עבר זמנו הממע"ה וסתמא קתני דאפי' במודה מקצת ועוד אלו מ"מ אף לאחר זמן נשבע שכיר ה"ל לפלוג בדידי' באחר זמנו בין כופר הכל למ"מ ופשוט דסתמא דמשנה וכן הברייתא בכל גווני איירי ובפרט המשנה דקתני עדים שתבעו אם יש וכו' ה"ל להודיע יותר רבותא דאפי' במ"מ אמרינן דנשבע ונוטל מכ"ש בתבעו דאין כאן חזקה דמשהה ומה להם להתו' טורח זה תחילה לומר דאיירי במ"מ לר"י אבל לפי הנ"ל ניחא דאם אמרינן מגו ממ"מ לכ"ה כמ"ש התוס' להדיא שם בחד תי' ובמקום דאית ליה לבעה"ב מגו נאמן ואין שכיר נשבע ונוטל א"כ אין מקום לקושית התו' לאחר זמנו במ"מ מ"ט פטור וכו' דהא אלו כופר הכל היה פטור מדין דאיכא כאן תרי חזקות רק הוא הודה מקצת א"כ ה"ל מגו דהיה כופר הכל ופטור משבועה כמו מגו דלא שכרתיך ואין מקום לקו' התו' ולכך טרחו התו' להעמיד ברייתא תחלה כר' יהודה ולשיטתו יפה הקשו דהא ר"י לא ס"ל הך מגו ממ"מ לכ"ה ואפי' מגו דלא שכרתיך ל"ל ושפיר ק' הרי שהה ועבר וא"ש ודו"ק. וגם ארווח לן דברי התו' ב"מ דף הנ"ל ד"ה השתא וכו' דהקשו במ"מ אמאי שכיר נשבע ישבע בעה"ב דרמיה נפשו לדכור לבל ישבע לשקר כמו דלא יעבור בב"ת ונתקשה המהרש"א דלמה נקטו בלשונם מודה מקצת ולא כופר בכל דג"כ ישבע ויפטור וע"ש שתי' בלתי מובן כלל שתי' דחמירא לי' שבועת התורה מדרבנן והוא טעות כי כיון דמיירי כאן משבועת המשנה דהוא בנק"ח לדעת תו' א"כ מ"ש דנשבע בנק"ח בשביל דחייבתו התורה או דנשבע בנק"ח בשביל דחייבו רבנן חומר שבועת שקר בשניהם שוה בלי הבדל כלל. ולפי הנ"ל נר' נכון די"ל נכאורה אין מקום לקו' התו' דהא התו' כתבו דלכך חייבהו רבנן ליתן לפועל משום דחשבהו בודאי שוכח הא אי היה ספק שוכח לא היו מוציאין ממון ור' יהודה ס"ל ספק שוכח ולכך ס"ל לר"י דוקא במ"מ ע"ש ד"ה וניתב וכו'. ולפ"ז י"ל בודאי אין השכל גוזר שהיום ודאי שוכח ולמחר יהיה ודאי זוכר כולי האי ל"א דרמי' נפשי' ומדכר רק נחית חד דרגא שע"י דרמי' נפשי' מלאו דל"ת הרי הוא בכלל ספק שוכח וא"כ אין לו לשלם בכופר הכל כמ"ש ר' יהודה וכיון דבכופר הכל לאחר זמן פטור אף במ"מ פטור אף דשורת הדין דשם אפילו בספק שוכח ה"ל להתחייב כמו לר"י משום דיש לו מגו דכופר בכל כמו מגו דלא שכרתיך וא"כ לא ק' דיפטיר בו ביום בשבועה הא אנן אמרינן דע"י דרמי' נפשיה ה"ל ספק שוכח ואיך נמסור לו שבועה מה דאנן מסופקינן ואולי שוכח וח"ו ישבע לשוא נפשו ואין כאן קושיא אך לר' יהודה אלו ס"ל דהוי ספק שוכח א"כ ק' במ"מ לאחר זמנו למה הממע"ה ול"ל מגו דכ"ה הא ר"י לית ליה מגו וע"כ צ"ל דגם לר' יהודה נחתינן חד דרגא דר"י ס"ל תמיד לא הוי רק ספק שוכח וא"כ כד רמיה עליו לאו ב"ת מדכר והוי ודאי זוכר. ולפ"ז לר"י שפיר ק' ה"ל לישבע דרמי' אנפשיה עונש שבועה כמו לאו ב"ת וא"ש דכל הקו' לר"י ור"י ס"ל דוקא מ"מ ובכופר הכל אין כאן תקנה כלל ודברי התו' מדוקדקים. אך אף דכל זה ניחא אבל קשה דברי התו' בב"ב דף מ"ו ד"ה אלא וכו' דהקשו בברייתא דאומן אומר שתי' קצצת וכו' דמוקי שם הגמ' דליכא עדים והקשה התו' איך קתני נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל הא יש מגו דל"ש ומה קושי' הא לר' יהודה ל"א מגו והך ברייתא ר"י הוא ודוחק לומר דהתו' בתי' האחד דל"א מגו דמ"מ לכופר הכל כוונו לזה ולא אמרו רק לר"י דאין לשונם שם מורה על כך. רק תי' כן לד"ה דס"ל בחד תי' כדעת הטור בשם ר"י וכמ"ש בב"מ ושבועות. וצ"ל דס"ל לתו' דהך מילתא דרב ושמואל לכ"ע נאמר ואי ק' מש"ל א"כ תמיד יש לו מגו לר"י לומר הכל פרעתי הא לא קשי' דהר"ן מפרש כמש"ל דלכך אמרינן מגו אף דאין כוונתו לשקר במזיד רק שוכח דמ"מ ה"ל לומר טענה שלא יספקו בו ב"ד וכמש"ל וזהו באמרו ל"ש אבל אם יאמר הכל פרעתיד קו' התו' והר"ן במקומו דאין רוצה לשקר ואף דטען פרע כולו ג"כ נראה לב"ד למשקר כי טרוד וא"כ לא ה"ל מגו אבל ל"ש אף לר' יהודה ה"ל מגו. אך א"כ הקושי' הנ"ל במקומו דקארי ליה מה קארי ליה הא בברייתא מפורש לר"י אפי' דה"ל מגו לא שכרתיך מ"מ ס"ל לר"י במחולק בקציצה ובפרעון ומ"מ ישבע שכיר ויטול. וצ"ל דהתו' בב"ב ס"ל לדעת האומר דאם יש ע"א ששכרו ג"כ לית ליה מגו דל"ש דה"ל מגו להכחיש עד וא"כ הברייתא דר' יהודה בשבועות י"ל דאיירי ביש ע"א דשכרו ולכך במחולקים בקציצה מגו ליכא דאין רוצה להכחיש העד והעד שוכח הקציצה כמ"ש התו' שם בשבועות אבל באומר ל"ש הרי נאמן להכחיש העד והממע"ה ובאמת בדיש ע"א ישבע ולצדדין קתני כדמשני שם וכמו שאכתוב לקמן. אבל בב"ב דלא ס"ל לגמ' דיש עדים ושכחו הקציצה שפיר הקשו דה"ל מגו דל"ש ואי דיש ע"א נחזי מה קאמר בקציצה ואי דמכחישו א"כ אף גוף שכירות יכול להכחישו וה"ל מגו. ואי דמסייעו ה"ל עד המסייע אמאי ישבע עיין מש"ל בזה באריכות ודוק: