אורים ותומים, תומים · סימן פ״ט, ז׳

ביש עדים ששכרו וכו' ואם היו עדים ששכרו והלכו למד"ה והשוכר מודה שהיה הכל בעדים נראה פשוט וכן משמע בכללי מגו דזה לא הוי מגו כלל דירא לומר דלא שכרו דלמחר יבאו עדים ויכחישו ולכן נח לו לומר דפרע ואין איש שיענה בפניו כחשו וזה פשוט וכן מורה הלשון שכרו בעדים ול"ק דעדי' מעידים כן אך יש להבין בתו' בב"מ דף קי"ב הנ"ל ד"ה קציצה דהקשו מה פריך הגמ' דלמא גם קציצה לא דכיר רק מיירי ששכרו שלא בעדים דאי בעדים נחזי מה קאמרי ותי' חדא ודאי דומיא דרישא דקתני דעל פרעון שכיר נשבע דע"כ איירי בשכרו בעדים דאל"כ יש לו מגו וגם הך קציצה גופיה אי נימא דיהיה מיירי בשכרו שלא בעדים מה איריא דנקט דמחולקים בקציצה לתני דמחולקים בפרעון וק' דילמא איירי בשכרו בעדים ומסתמא עדים ידעו הקציצה כקושי' התו' וכדאמרינן בגמ' דב"ב רק העדים אינם כאן והלכו למד"ה ולכך במחולקי' בפרעון אין לבעה"ב מגו דהיה אומר דלא שכרו דירא דהעדים יבאו ויכחישוהו כמ"ש משא"כ בקציצה באומר שקצץ רק אחת נאמן במגו דהיה מכחישו ואמר דלא שכרו ואי דירא דיבאו העדים ויכחישו בממ"נ הא עדים יודעים מקציצה וא"כ בממ"נ אם אומר אמת תבא עליו ברכה ומה לו לשכיר ואי אומר שקר עדיין יבאו העדים ויכחישו ולכך נאמן במגו וקושית התוספת במקומו וצ"ע לכאורה: ומה שנראה בישובו הוא דבלא"ה יש להבין במ"ש הרמב"ם והש"ע בשכרו שלא בעדים דנאמן במגו תינח בכופר הכל אבל במ"מ הא הרי מגו דמודה מקצת לכופר הכל כמ"ש הטור ואף דנדחה זה מכמה טעמים כמש"ל מ"מ בשכרו בע"א ג"כ נאמן אפי' בני שבועה וזה רחוק להבין מה מגו יש אלו טען שלא שכרו היה צריך להכחיש העד בשבועה ועכשיו נפטור אותו בלי שבועה ואדרבא אפי' בשבועה לא היה ראוי להיות נאמן דנח לו לישבע במה שאין העד יודע בשקרו משיטעון טענה מס שהעד יודע דנשבע לשקר ולמחר יצטרפו השכיר והעד ויפסלו אותו לעדות ולשבועה כמ"ש התו' גבי נסכא דר"א בב"ב ולכן צ"ל דס"ל לרמב"ם ג"כ מה דהקשו לפי הך דינא משמע דאי אתה מוצא שבועת שומרים רק במפקיד בשטר וזה לא קים לדינא ועיין ברא"ש ור"ן מה שטרחו בישובו לחלק בין מגו לגרע כח תקנה או לגרע ש"ד ע"ש. וס"ל לרמב"ם כוונה אחרת והוא דקשיא ליה קושית התו' אם בעה"ב טרוד בפועליו וטועה עצמו מה מגו דלא שכרתיו יש הא אינו רוצה לשקר ובאמנה דיבר האיש ההוא. ותי' תו' דחוק למאוד כנודע כי רחוק להבין ממש אמנם כבר כתבנו דעת הר"י מגא"ש דזה דבעה"ב טרוד בפועלים הוא רק עילה מצאו לחוש למיעוטא כי רוב בעה"ב יודעים וזוכרים הדבר על בוריה רק משום חיי שכיר שלא ילך בפח נפש עילה מצאו לחוש למיעוטא ולפ"ז דכל התקנה היה משום כדי חייו ה"מ בשכרו בעדים השכיר לא האמין לבעה"ב וא"כ חסו חכמים עליו. אבל בשכרו שלא בעדים א"כ השכיר האמין לבעה"ב דאם ירצה יכפור בו הכל ומה יהנהו ומה יועילו חז"ל בתקנתן אם יכחישו מכל וכל הרי לא חס על חייו והאמין לבעה"ב ואליו נשא לנפשו אם יכפור בו או לא וא"כ דהוא לא חס על עצמו והאמין לבעה"ב אנן איך נחוס וחזר הדבר לשורת הדין דרוב בעה"ב יודעים והאמת אתו כשאר טוען ונטען וא"כ לא קשה מגו מה יש הא אין רוצה לשקר דאנן לאו מתורת מגו אתינן עלי' רק דבזה בטלה התקנה הואיל והוא על עצמו לא חס וגם מע"א לק"מ דמה בכך דלית ליה מגו מ"מ מתחילה האמין לבעה"ב דאם ירצה להכחיש העד הלא רשות בידו ואיך האמין לבעה"ב על שבועת ואולי ימות לא יגבה כלום מיורשים משא"כ אלו שכרו בעדים אף מיורשים גובה כמבואר בש"ע. ולכך ליכא תקנה כי אם בעדים דוקא. ומעתה לא ק' מש"ש כלל דאין הטעם משום מגו דהוי מגו לפטור משבועה רק כאן הטעם כמ"ש דלא תקנו באופן הזה רק רמב"ח אמר כמה מעלי' הא שמעת' ואלו טעמו כמו שכתבתי הוא דבר דתליא בסברא וכגון דא צריך רב גוברי' דרב ושמואל דהא יש מקום לבע"ד לחלוק מה יעשה פועל העני הלזה אולי לא היה בנמצא עדים בעת השכירה ואין לו פנאי להדר בתר עדים. וע"כ דס"ל מתור' מגו נאמן דזהו הדין ידוע לכל אדם דמגו דאורייתא ושפיר קאמר ש"ש איך משכחת ליה וכמ"ש הרא"ש והר"ן אבל באמת אנן לא מתורת מגו אמרינן למילתא דרב ושמואל רק מטעם הנ"ל ולא קשה מש"ש כלל דהוי מגו לפטור משבועה או מגו דהעזה וא"צ לשטר ונראה דגם התוס' בב"מ ס"ל כן כמש"ל דס"ל כסברת הר"י מיגאש (ואפשר גם תו' בשבועות והא דהקשו מה מגו יש הא אין רוצה לשקר היינו לרמב"ח דס"ל משום מגו ולכך אמר כמה מעלי' כמש"ל אליביה הקשו הא לא שייך מגו דאין רוצה לשקר) וא"כ שפיר תי' דל"ל דגם בקציצה תקנו חז"ל רק דמיירי דשכרו שלא בעדים דא"כ בפרעון נמי ול"ל דאיירי דבאמת שכרו ועדים אינם כאן א"כ לס"ד דקציצה ג"כ תקנת חכמים עדיין ישבע שכיר דהא מגו ליכא כמ"ש דאין רוצה לשקר רק הואיל ושכיר לא חס והאמין לבעה"ב וזהו בשכרו שלא בעדים כלל אבל אם באמת היו עדים במעמד השכירה והלכו להם מה יעשה העני הלזה וכי יאסרם בזיקים מבלי צאת ועדיין הל"ל דנשבע ונוטל וא"ש. ובהך מיושב קו' שניה ג"כ מה שיש בתוס' דתי' דע"כ צ"ל קציצה מדכר דכיר דע"כ איירי דאיכא עדים ושכחו קציצה דאל"כ אדמחלק בקציצה לימא ג"כ בפרעון דבעה"ב נאמן וקשה השתא נמי נימא אדתני והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בעה"ב נאמן נימא בפרעון במודה דקצץ לו שתי' רק טוען דפרע אחת והשכיר תובע שניהם בעה"ב נאמן במגו דלא קצץ לו אלא אחת כמ"ש מהרש"א. וזהו רבותא טפי. ולפמ"ש ניחא דהשתא דאיירי בעדים ושכחו הקציצה אם הבעה"ב מחולק בפרעון אף דאית ליה מגו דלא קצץ אינו נאמן דאנן אמרינן טרוד בפועלים ואין רצונו לשקר והשכיר הא עשה כשורה דהיה משכיר עצמו בעדים ומה יעשה דעדים שכחו הקציצה וא"כ כיון דלא שייך על עצמו חס חזר הדבר לכמש"ל דתקנת חז"ל במקומו ולא מהני מגו וא"ש ודוק. ובזה יובנו דברי התו' ב"ב דף מ"ו ד"ה אלא וכו' דהקשו בהך ברייתא דקתני אליבא דר' יהודא אומן אומר שתים קצצת והלה אומר אחד כל זמן שהטלית ביד אומן על הבעה"ב להביא ראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה ומוקמי שם רבא דמיירי דליכא עדים דאי איכא עדים לחזי מה קאמרי ולכך נאמן בטליתו בידו במגו דלקוח והקשו התו' אי ליכא עדים איך קתני בזמנו נשבע ונוטל הא אמרינן בריש כל הנשבעין בשכרו שלא בעדים נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכתבו ואולי דלק"מ חדא דפלוגתא היא התם וכו' עכ"ל. ואשתומם על המראה דנראה מדברי ר"י דרבא אמר מה מעליא ש"ש דכתב רחמנא וכו' יהיה חולק אמילתא דרב ושמואל וסבירא ליה אפילו שכרו שלא בעדים נשבע ונוטל ודבר זה לא נמצא בשום מחבר מפורש ופוסק דרבא יחלוק ארב ושמואל וא"כ הלכה כרבא וזה אינו דכולם הסכימו להך דרב ושמואל מבלי חולק וכבר פירשו פי' רבי' במילתא מה מעלי' הא שמעת' וכו' אבל אין פותר דרבא יחלוק ארב ושמואל והדבר צ"ע אמנם לפי הנ"ל ניחא דסבירא ליה לר"י כמ"ש דבהא נחלקו רמב"ח ורבא בטעם של רב ושמואל דאמר ל"ש אלא דשכרו בעדים אי הטעם משום מגו ולכך אמר רמב"ח כמה מעלי' וכו' או הטעם כמש"ל דהואיל דהאמין לבהע"ב ולא דמי כלל לש"ש. והנה לכאורה אין מקום לקו' התו' שם די"ל באמת היו עדים במעמד השכירה רק הלכו להם כדאמרינן אי דאיכא עדים או דליכא דהיינו הלכו להם ולכך נאמן כך וכך קצץ לי במגו דלקוח דל"ל דחושש דיבאו עדים ויכחישו דאף בקציצה יכחישו דהא אמרינן ונחזי מה קאמרי. ולכך נאמן לכן בזמנו נשבע ונוטל ולא ק' הא יש לו מגו דלא שכר ואי דחושש מעדים הא אף בקציצה יכחישהו דהא אנן לאו מתורת מגו אתינן עליו דאמרינן דאין רוצה לשקר. רק הואיל והאמין לבעה"ב ובזה בהיו עדים בתחילתו עשה את שלו ולק"מ אך אם אמרינן מטעם מגו שפיר ק' דהא יש לו מגו כמ"ש וזה קושי' התו' לרמב"ח הטעם משום מגו כמבואר דדימו אותו לש"ש א"כ הך ברייתא איך יתוקמ' וע"ז תי' התו' שפיר דפלוגתא איכא שם והיינו כמ"ש לרבא אין טעם רב ושמואל כלל משום מגו ולא ק' הנ"ל ורבא דאמר למילתא שם בב"ב ורבא לשיטתו ולק"מ ודברי התו' ברורים וח"ו לומר דיש במלתא דרב ושמואל מחלוקת וא"ש ובזה דס"ל לתו' דפליגי רמב"ח ורבא מיושבי' דברי התו' בכתובות דף פ"ז ד"ה אמר רבא דהקשה הרשב"א הא דקאמר רבא על רמב"ח דחשב דשבועת פוגמת הוה ליה שבועה של תורה שתי תשובות בדבר למה לא אמר עוד תשובה שלישית דהא יש לה מגו דכופר בכל ואשמוטי קמשמט לא שייך הכא והקשה המהרש"ל הא תו' העלה בדיבור שאח"ז דכאן לא שייך מגו דאין רצונה לטעון שקר רק דלא דייקה כלל. והיא טועה במחשבתה ולפי הנ"ל א"ש דהתו' שם הקשו איך אמרינן במקום דלא דייקי לא שייך מגו אם כן בשכיר איך אמרינן מגו הא בעה"ב טרוד ולפמ"ש לרבא לק"מ דאיהו פליג ארמב"ח כמ"ש התו' בב"ב וסבירא ליה באמת שם אין הטעם משום מגו. ואם כן רבא דמשני דפרע דייק א"ש. ולק"מ מהך דשכיר אבל רמי בר חמא דס"ל טעמא דרב ושמואל משום מגו ש"מ דסבירא ליה אפילו בכה"ג אמרינן מגו א"כ קו' רשב"א שפיר דלשיטתו הרי כאן עוד תשובה דהא יש לה מגו דכופר הכל ואשמוטי לא שייך ומגו אמרינן ודוק היטב. כי בזה מיושבי' תמיהות הרבה: