אורים ותומים, תומים · סימן פ״ט, י״ז

נשבע בעה"ב בנק"ח. הנה הרמב"ם פי"א מהלכות שכירות ד"ח כ' הנותן טלית לאומן ואין הטלית תחת יד אומן ומחולקים בקציצה ישבע בעה"ב רק היסת ולא כתב נק"ח ונתן טעם שאין זה כדין שכיר ואולם בפ"ט מהל' טוען דין ב' פסק באומן שטליתו בידו רק יש לו עדי ראה ואינו נאמן במגו דלקוח ומחולקים בקציצה הבעה"ב נאמן אבל צריך לישבע בנק"ח והרי דבריו סותרים זא"ז וגם בעיקר הדין ק' דהא כל זה דפסקינן דאף בקציצה דמדכר דכיר ומ"מ בעינן שבועה ילפינן ממילתא דשמואל דפסק באומן אומר שתים והלה אמר אחת ישבע דמיירי בכופר הכל הרי דמיירי מאומן ומזה יצא הדין הזה ואיך יאמר הרמב"ם דבאומן אין צריך נק"ח ותמהו המחברים ולדבריו נראה דס"ל דהא דאם מחולקים בקציצה דנשבע בעה"ב אף דמדכר דכיר משום כדי חייו דשכיר כמ"ש הרמב"ם להדיא שלא ילך השכיר בפח הנפש וה"מ באומן שאין החפץ של בעה"ב בידו אבל באומן שהיה חפץ של בעה"ב בידו והיה יכול להחזיקו בפרעון והיה נאמן כדי דמיו והרשהו חכמים לתפוס אותו אשכירתו כמ"ש דלכך אומן ש"ש בהאי הנאה דתפיס ליה אאגריה וא"כ אלו היה תופסו ולא היה מוסרו ליד בעה"ב עד שישלם לו היה נאמן על הקציצה כדתנן כ"ז שטלית בידו נאמן ועל הרוב א"ל מגו ואם הוא עשה שטו' ונתנו לבעה"ב ועכשיו בא בשכרו ומחולקים בקציצה מה כדי חייו שייך כאן הוא הפסיד על עצמו ולכך פסק דאין לו רק היסת וכל תקנת חז"ל היה על הרוב אבל בשכיר העושה אצל בעה"ב ול"ל תפיסה כלל א"כ חסו חכמים על כדי חייו והצריכו שבועה בנק"ח לבעה"ב במכחישו בקציצה משא"כ במחולקים בפרעון דהטעם דבעה"ב טרוד בפועליו תו ליכא הבדל בין אומן לשכיר דמ"ש הא הטרדות שווים בין בפועל ובין בשכיר (ואע"פ שכתבתי לעיל דאף הא דטרוד בפועלים הטעם משום כדי חייו מ"מ כיון דגם הך טרדא דפועלים שייך באומן לא רצו חז"ל לעשות חילוק והשוו את גזרתם ודוק) ולכך באומן שבאמת החפץ בידו רק מ"מ א"י לטעון לקוח שיש כאן עדי ראה א"כ תו לא שייך הפסיד אנפשיה דמה ה"ל למעבד וכי יסגרנו בחדרי חדרים לאין רואה זה א"א לאומן וא"כ חזר הדבר לשכיר דמ"ש ולכך פסק באמת דישבע בנק"ח דמ"ש ודבריו ברורים וגם מילתא דשמואל דפסק באומן גופיה דישבע בעה"ב הכי מתפרש או דמיירי באומן שמלאכתו אצל בעה"ב או שבאמת בידו רק יש לו עדי ראה כמ"ש דתו שוה דינו לשל שכיר וזה ברור בדין רמב"ם: אבל עדיין צריך לימוד מנין יליף הרמב"ם דין זה הלא לא עינה מלבו חילוק זה ונראה לומר או דדייק ליה הרמב"ם בפשוט מהא דמשני הגמרא על קו' הממע"ה ישבע מבעיא ליה ומשני לצדדין קתני או ישבע או יביא ראיה ועדיין קשה למה הך דלצדדין הל"ל ישבע וממילא ידעינן באם יש ראיה שאין אחר ראיה כלום ועיין בתוס' סוף פרק המניח דהקשו ג"כ קצת כזו ולכן ס"ל לרמב"ם דכך הפי' דהך ברייתא דרבה ב"ש בקצץ בשכיר אתמר ולכך פריך מיניה אבל אף דברייתא נקט שכיר בלישנא מ"מ אומן העושה כלים בתוך ביתו נמי איירי ושם אין הדין דישבע בעה"ב כמ"ש הרמב"ם ולכך נקט בברייתא סת' הממע"ה ולצדדין דאיכא דצריך שבועה ואיכא דאינו צריך שבועה ולכך לא פסיקא ליה וקתני הממע"ה זהו חד' ועוד י"ל דס"ל לרמב"ם הא דקתני הממע"ה ולא קתני ישבע משום דקמ"ל הממע"ה מי שהוא מוציא על שכנגדו הראיה ואם האומן תפוס בכלי ויש לו מגו על המוציא שהוא בעה"ב להביא ראיה וקמ"ל בזו דאומן נאמן אם תפוס בכלי ויש לו מגו ולכך קתני הממע"ה וכ"כ התוס' והרא"ש ב"ק דף ל"ה ע"ב ד"ה הא לא כו' וס"ל לרמב"ם כמש"ל בנ"י דהא דפריך הגמ' וכי שכיר עובר בבל תגזול היינו דה"ל לתקן עכ"פ שבועה על בעה"ב ומשני חזקה אין שכיר משהה שכרו וכמו שכתבתי לעיל וא"כ קשיא ליה לרמב"ם הא דקתני בברייתא דר"י קצץ כ"ז שהטלית ביד אומן על הבעה"ב הראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה וקשיא ליה קושית התוס' הא שהה דעבר י"ל כמ"ש התוס' בב"ב דהרשוהו אבל הא שהה וכ"ת דמה בכך הא איכא חזקה נגד חזקה ואין כאן אלא חיוב שבועה כמש"ל וכאן באמת נשבע א"כ מאי הממע"ה ישבע בעה"ב מבעיא ליה דהא בזה ל"ל דלכך קתני אם האומן מוחזק דהא על נתנו לו קתני וכבר קתני בזמן דביד אומן דנאמן בכדי דמיו ולכך ס"ל לרמב"ם הך ברייתא איירי בכופר הכל נמי כגון דאמר הילך וכמש"ל דמ"מ לר' יהודה ה"ל מודה מקצת וחייב שבועה וא"כ דאיירי בכ"ה אין כאן שבועה דהא דפרכינן לעיל בפי' הנ"י דה"ל ברי וברי וה"ל לחייב שבועה היינו משום כדי חייו דאל"כ ברי וברי מה טיבו של שבועה וא"כ באומן דליכא כדי חייו כמ"ש דהפסיד אנפשיה דמסר משכון שלו הדרן לד"ת וכיון דהוי ברי וברי מה שבועה יש ולכך קתני הממע"ה דלא אפשר למתני לישבע דבכופר הכל אין כאן שבועה ודוק ועוד דרך אחר דקשיא ליה לרמב"ם מה דפריך בגמ' א"ה קצץ נמי מילת אי הכי משמע דקאי דוקא בתר דמשני בעה"ב טרוד בפועלים וצריך לומר כמ"ש הר"ן וכ"כ מהרש"א שבועות בתוס' דבשלמא אי הטעם משום כדי חייו גבי קצץ לא שייך זה אבל אי אמרינן בעה"ב טרוד בפועלים א"כ אפילו קצץ נמי וזהו ניחא לשיטת התוס' דס"ל ברי"ף דבכופר בכל לא ישבע בעה"ב בקצץ אבל לפי שיטת הר"י הלוי וסייעתו דאפילו בקצץ וכופר הכל ישבע בעה"ב והטעם משום כדי חייו ש"מ דאף בקציצה שייך כדי חייו ואם כן עדיין א"ה לאו מיושב ועוד קו' מה פריך הגמרא א"ה קצץ נמי הא בקצץ אי אתה מוצא דיתקנו חז"ל רק באופן דהיה לו עדים ושכחו הקציצה דאל"כ הא יש לו מגו דל"ש ואין לך דבר דלא שכיח יותר מז' דישנו עדים ושכחו וכי על זה יתקנו חז"ל תקנה בדבר דלא שכיח כזה ולעיל פריך וניתב ליה בעדים ומה קושיא דלמא ישכחו עדים אלא דשפיר פריך דזה לא חיישינן וא"כ ה"ה הכא ואם לעיל פריך וניתב ליה בעדים על בעה"ב מכ"ש די"ל כאן מה צורך לתקנה יקצץ הפועל בעדים ואי דטריחא ליה מילתא הא בלא"ה צריך עדים דאל"כ לא יועילו חכמים בתקנתן וא"כ מה זה קושיא ועיין מש"ל מזה ראיה לשיטת הר"י הלוי ז"ל ולכן ס"ל לרמב"ם דבאמת משכיר לא קשיא רק מאומן שנוטל כלי של בעה"ב לביתו בזו שפיר י"ל דטריחא ליה מילתא ליטול בעדים ואי ק' א"כ בלא"ה יש לו מגו דל"ש הא ל"ק דהא יכול להחזירו לו בעדים וא"כ תו לא מצי למימר לא שכרתיך דמה בעי כליו ביד האומן אם לא נתנו לתקנו וזה פשוט אבל על קציצה לא יש עדים וא"ש ולפ"ז דהקושיא מאומן שפיר יתכן אי הכי כמ"ש הר"ן ותוס' דבל"ז ה"א משום כדי חייו וזה לא שייך באומן דבאומן באמת לא שייך כדי חייו כמש"ל דאיהו אפסיד אנפשיה ובאמ' בקצץ אין בעה"ב נשבע אבל השתא דאמרת טריד וכו' פריך שפיר ומשני מדכר דכיר ודברי הרמב"ם מוכרחים: