אורים ותומים, תומים · סימן פ״ט, ט״ז

הרי האומן נשבע בנק"ח עיין ש"ך שהביא קו' קדמונים על הגאונים דפסקו על הטוען על משכון כ"כ אתה חייב לי דנאמן עד כדי דמיו דחייב לישבע שבועת המשנה כמו דתנן גבי המכיר כלים וכו' דהואיל דלאו אגופי' דמשכון קטען א"כ הא דתניא בברייתא אומן אומר שתים קצצת לי ובעה"ב אומר אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה נתנו לו בזמנו אומן נשבע ונוטל משמע דבטלית בידו נוטל בלי שבועה. ותי' הר"ן דהא שורת הדין היה באומן ליטול בלי שבועה כדפריך וניתב ליה בלי שבועה רק משני להפסת דעת של בעה"ב ואם הוא תפוס אין כאן הפסת דעת צורך כיון שהוא מוחזק בו ולכך נוטל האומן בלי שבועה והקשה הש"ך הא קציצה מדכר דכיר ולא שייך הפסת דעת ועיד הקשה דהא הרמב"ם פסק להדיא כמ"ש בסעיף זה דאף אומן צריך נק"ח ותמה שלא התעורר הר"ן בדברי הרמב"ם ואמת שגם הר"מ כתב בלשון הזה דר"ן ס"ל דאומן א"צ לישבע בנק"ח רק היסת והרמב"ם והרא"ש פסקו דנשבעים בנק"ח ואני תמה שלא דקו היטב דהא הר"ן כתב לתרוצי ברייתא דקתני אומן כ"ז שהטלית בידו אומן נאמן נתנו לי בזמנו נשבע ונוטל והך ברייתא הא מוקי ליה בגמרא כר' יהודא ולר"י קציצה לא דכיר כמו בפרעון וא"כ אף בקציצה ק' וניתב ליה בלי שבועה וצריך לומר כתי' הגמרא להפיס דעת של בעל הבית ושפיר כתב הר"ן דכיון הוא להפסת דעת בטליתו בידו אין צריך ול"ק לגאונים מהך ברייתא וזהו לשיטת ר"י אבל לדידן דקי"ל כרבנן דקציצה מדכר דכיר אם כן לא קשה וניתב בלי שבועה כלל כמ"ש הש"ך והדרן לדינא דגאונים דאף באומן צריך נק"ח כיון דמדכר דכיר ויפה פסק הרמב"ם דאומן צריך שביעה בנק"ח ולא חולק הר"ן עליו בשום אופן ולא היה צריך להתעורר עליו כלל ובמחילה מכבוד הש"ך דהשיג אר"ן והוא ממש גופיה כ' זה התירוץ אלא שכסות ולשון שינה. איברא בתו' אי אפשר לומר תי' הר"ן דהא התו' כתבו בד"ה וניתב וכו' וא"ת אכתי אמאי ניתב ליה בלי שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודא לא מחייב שבועה אלא במ"מ ויש לומר דנהי דרבי יהודא לא חשוב לגמרי בודאי שוכח רבנן חושבין ליה כודאי שוכח עכ"ל הרי דלר"י דסבירא ליה לספק שוכח לא קשה וניתב ליה בלי שבועה ואם כן אין צריך לתי' הפסת דעת והר"ן מפרש למילתא אליבא דר"י ועיין מש"ל בס"ק י' דלמסקנא אף רבנן סבירא לו דלא הוי ודאי שוכח רק ספק שוכח. מיהו כל מה שטרח הר"ן הוא אליבא דמ"ד מגו לפטור משבועה ל"א אבל לפי מ"ש הרא"ש דאמרינן מגו לפטור משבועה רק סבירא ליה דהוי נוטל הואיל ולאו אגופיה דחפץ קטען רק אדמיו ה"ל נוטל וצריך שבועה אם כן י"ל לכאורה בשלמא דלולי מגו דלקוח לא היה נוטל כלל ואהני ליה מגו דליטול בזה הוה נוטל וצריך שבועה ולא אהני ליה מגו דלקוח כלל דמ"מ נוטל הוא כמ"ש הרא"ש אבל כאן לגופו של ממון אין צריך מגו כלל דבלא"ה בזמנו שכיר נוטל בשבועה וא"כ המעות שנוטל אין צריך למגו כלל וכל המגו הוא דהיה צריך לעשות שבועה ובאה המגו דלקוח לפוטרו משבועה ובזו ודאי דמגו מועיל דהוי מגו רק לפטור משבועה דממון נוטל בלי מגו כלל וכל המגו רק לפטור משבועה ואין זה מנשבעין ונוטלין ולק"מ (אך אין זה תי' מספיק בטור דס"ל מגו לפטור משבועה אמרינן ומ"מ פסק דנשבע האומן בטליתו בידו בנק"ח וקו' הנ"ל במקומו ולכן בטור י"ל כהר"ן רק בתו' דא"א לומר כהר"ן כמש"ל י"ל תירוץ הזה והוא הנכון) ובזה בתי' הר"ן או התי' שכתבתי י"ל דברי התו' ב"ב דף מ"ו דהק' בהך ברייתא דאומן דקתני שם דלא איירי בעדי מסירה דאי איכא עדים נחזי מה דקאמרי א"כ איך נשבע ונוטל הא יש לבעה"ב מגו דלא שכרתיך וק' מה קו' ודאי על המסירה ליכא עדים אבל על החזרה מאומן לבעה"ב איכא עדים דאמר לו הא לך הכלי שנתת לי לתקנו דאל"כ הא יוכל הבעה"ב לטעון כבר עבר יום יומים שנתתי לך השכירות כי מסרת לי אז הכלי וזהו ודאי דבעה"ב נאמן אי מחולקי' דבעה"ב אמר לאח"ז ופועל אומר בזמן דהממע"ה והא בזה לא טרוד הבעה"ב וא"כ אף באומר בזמנו נאמן במגו דהיה אומר שהוא כבר עבר זמנו דמהני מגו בזה כמו לא שכרתיך ועכצ"ל דיש עדים דנתנו לו בזה הזמן וא"כ מה קו' היאך יוכל לומר לא שכרתיך הא יש עדים שהחזיר לו הכלי ואמר טול הכלי נגמר שנתת לי ואפילו נימא כמש"ל דלכך מהני מגו דלא שכרתיך דהואיל דהפועל האמין ולא חס על חיי עצמו א"כ אפשר דאין מגו לומר בזמנו פרעתי במגו דהיה טוען לאח"ז דאין רוצה לשקר וא"כ אין הדבר מוכרח דיש עדים על החזרה מ"מ מנ"ל לתו' להקשות דלמא איירי בכה"ג ומנ"ל להכניס בקו' וצ"ע לכאורה. ולכן נראה דתו' סבירא ליה גם כן דינו של הגאונים וכתי' הנ"ל או כמ"ש הר"ן או כמ"ש וא"כ קו' התוס' קאי על הא דאמרי' כ"ז שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה דקשה קו' הר"ן ישבע בנק"ח וצ"ל כנ"ל הואיל בלא"ה היה נוטל בשבועה והקשו התו' שפיר הא לולי דהיה לו מגו דלקוח לא היה נוטל בשבועה כלל דהא אין כאן עדי שכירה וא"כ יש לבעה"ב מגו ולא היה אומן נוטל כלל רק הא דנוטל הוא מכח מגו דלקוח א"כ ה"ל לישבע בנק"ח ומכ"ש לפי' הר"ן דהא לא שייך כאן וניתב ליה בלא שבועה דהא יש לו מגו דלא שכרתיך וקו' התוס' שפיר ומדוקדק ואין להקשות למ"ד דמשכון הוי הילך א"כ ביש טליתו בידו הא ה"ל משכון על שכרו שמודה וא"כ לא הוי מודה במקצת דה"ל הילך וא"כ לא שייך דמהראוי ליתן לו בלי שבועה דהא ר"י ס"ל בכופר בכל אין נשבע ונוטל דהא כתב הר"ן דלר"י אפילו בהילך חייב הואיל דהוי כמו מ"מ ודוק. וכן צ"ל במה שהקשו התוס' שם בב"ב לאביי דמוקי ליה בלי עדי ראה א"כ אדמחלק בין נתנה לו ללא נתנה לפלוג בדידיה אם יש עדי ראה או ליכא וע"ש וק' הא בעי לומר דאומן נשבע ונוטל וביש עדי ראה והטלית בידו אין נשבע ונוטל דמה שהבעה"ב מודה בו הא יש לו הטלית למשכון דתפיס ליה אאגריה ומשכון כזה דמתחילה תפסו לכ"ע ה"ל הילך ואין כאן מ"מ כלל ובשאין מ"מ לא ס"ל לר"י דישבע האומן דתקנה לתקנה לא עבדינן ועכצ"ל כנ"ל דאף בהילך מודה ר"י ומ"מ שם ק' על התוס' מנלן להקשות דלמא ס"ל לאביי דלא אמר ר"י רק במ"מ גמור וצ"ע לכאורה ואולי כך קושית התוס' ליתני בזמן שהטלית ביד אומן רק באופן שמסר לו בע"א והוא יודע הקציצה ומעיד כאומן וצריך בעה"ב לישבע להכחיש העד ולכך אומן נשבע ונוטל אך זה דוחק וצ"ע: ומ"מ נ"מ לפ"ז אם טען פרעתי השכירות ומשכון בידו דבגוף החפץ לא שייך פרעתי כל זמן שהחפץ בידו דה"ל ת"ז אבל ביש לו משכון נאמן בהיס' ולא שייך תקנת הגאונים דהא בפרעון שורת הדין דה"ל למיתב בלי שבועה או כמש"ל דלא הוה נשבע ונוטל וכן הוא בירושלמי היה בידו משכון נוטל בלי שבועה וכן הדין ברור והנה בחדושי ובלימוד הלכות תוספת עם תלמידי אמרתי דבר הגון ומתקבל לישב דברי הגאונים והוא דודאי ס"ל לגאונים כדעת האומרי' דביש לו מגו דלא שכרתי' אפילו מן מ"מ לכופר בכל אמרינן והטעם הואיל והוא ממון ל"א לגבי' מגו דהעזה או מגו לפטור משבועה כמש"ל באריכות ולעומת זה ס"ל כרבינו ישעיה דבע"א המעיד על השכירה תו ל"ל מגו והטעם כמש"ל דהא יצטרך לישבע להכחיש העד ואין רוצה לישבע לשקר משא"כ מה שטוען עכשיו חושב בדדמי שהאמת כדבריו ואף שבועה יעשה כהנ"ל ולגאונים קשי' לרבא דס"ל בב"ב דף מ"ו לדוחק לומר דאיכא עדים ושכחו הקציצה א"כ הך ברייתא לר"י דקתני אומן אומר שתי' קצצת והל' אומר א' דאומן בזמנו נשבע ונוטל איך מתוקמ' אם יש לו עדים לחזי מה קאמרי ואי ל"ל איך ישבע ויטול הא יש לו מגו דל"ש והוי מגו ממ"מ לכופר בכל דאמרי' ויפטר בשבועה ועידי מלאכה ג"כ ליכא כדמסקינן שם בב"ב דלא הוי עדי מלאכה ע"ש דא"כ הואיל דאמר לעדי ראות המלאכה זהו חפץ של פלוני ומה קו' לחזי מה קאמרי הא לא היו בעת קציצה אלא זהו ס"ל לרבא לדוחק וא"כ הקו' במקומו כמ"ש תו' בב"מ וב"ב ולכן ס"ל לגאונים דבאמת ליכא עדים רק ע"א המעיד על השכירה וקציצה וא"כ תו לית ליה לבעה"ב מגו דאמר לא שכרתיך ויכחיש העד דא"כ יצטרך לישבע להכחיש העד ואין רוצה לישבע בשקר משא"כ כאן אומר בדדמי ורב ושמואל דאמרי שכרו בעדים ה"ה ע"א כמ"ש הרא"ש בריש ב"מ בשם ר"י על הך שמעתא דעדים דקתני ל"ד וה"ה ע"א וצריך לדעת למאן מסייע העד בקציצה אי לבעה"ב דאמר א' א"כ איך נשבע ונוטל הא כל הטעם דבעה"ב טרוד ושוכח הא כאן עד המעיד ואין לך טענת ודאי כזה ובפרט לר' יהודה דס"ל לספק שוכח א"כ בע"א מעיד כדבריו הרי האמת אתו ומכ"ש לפמש"ל סי' פ"ז בדעת הב"י בחשוד דה"ל ע"א מסייע פטור הואיל וצועק האמת אתי ואני יודע בברור רק אנן לא מהימנינן ליה וה"ה זה דהא הוא צועק ברי דהאמת אתו רק הואיל דחשדינן ליה דטועה ה"ל במ"מ בקציצה משאיל"מ כמ"ש התוס' בד"ה א"ה קצץ וכו' וכאן הא יש לו עד מסייע דפוטרו משבועה ועכצ"ל דעד מסייע לשכיר וא"ק א"כ למה ישבע שכיר ויטול הא יש לו ע"א המסייע הא ל"ק דכבר בררתי לעיל סימן פ"ז דהיכי דמדינא אין נוטל בשבועה ג"כ רק חכמים תקנו שיטול בשבועה אין עד מסייע פוטרו דכי נוציא ממון ע"פ אחד ולכך צריך שבועה ולפ"ז בזמן שטלית ביד אומן נאמן בלי שבועה ולא ק' קו' הר"ן הא ה"ל נוטל וצריך שבועה דשבועה זו ודאי חומרא דרבנן דשורת הדין כיון דיש לו מגו דלקוח נאמן וא"כ יש לו עד מסייע הפוטר משבועה ולכך נאמן בלי שבועה ולק"מ (מזה ראיה למש"ל בסימן פ"ז כהרא"ש דאם יש לו עד מסייע אף דנאמן במגו ואלו היה טוען כך לא היה לו עד מכל מקום ה"ל מגו דהא כאן דנאמן במגו דלקוח ואלו היה טוען כך היה מכחיש לע"א דראה שנמסר לו לדעת רבא דסבירא ליה דישנו עדי ראה ולאביי דל"ל עדי ראה מ"מ על אותו טענה שהחזירו אין כאן עד המסייע ומוכח כדברי הרא"ש דאף בכה"ג ע"א מסייע ופוטר וכמש"ל באריכות ע"ש) וזה ברור ונכון. ובהכי ניחא מה דקשיא לרבינו ישעיה דסבירא ליה שכרו בעדים ל"ד רק בע"א א"כ מה פריך הגמרא קצץ הממע"ה וא"ל מייתי ראיה פקע ישבע מבעיא הא הברייתא ע"כ בשכרו בעדים ויש לומר בע"א והעד זוכר הקציצה דדוחק לומר דשכח כמ"ש בגמרא ומסייע לבעה"ב ולכך בפרעון שכירות כיון דאין כאן עד ישבע האומן ויטול אבל בקציצה דשבועה על הבעה"ב מוטל והרי עד מסייעו ולכך הממע"ה ופטור משבועה ולק"מ דלפמ"ש ניחא מה אירי' קציצה כשעד מסייע לבעה"ב לפלוג בדידיה אם עד מסייע לבעה"ב בפרעון ג"כ אין שכיר נשבע דבזה לא תקנו כמ"ש ובפרט לפמש"ל דלמסקנא אף לחכמים לא הוי רק ספק שוכח רק תקנתא לתקנתא עבדינן ומהכ"ת יעשו תקנה כשהעד מסייעו ומעיד כדבריו (ועיין ברמב"ן ריש ב"מ דס"ל אם עד מסייע פוטר אפי' במקום הטוען א"י דהוי ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם עד פוטרו ודלא כרא"ש דסבירא ליה דתו ה"ל ממון ע"ש ומכ"ש בזה הדין): ובהכי אמרתי דמדוקדקים דברי התוספות בשבועות הנ"ל ד"ה קציצה דכתבו לא קאמר הממע"ה דאי לא מייתי ראיה מפסי' אלא ישבע בעה"ב כדאמרי' לקמן וא"ת ולוקמי בשכרו שלא בעדים ונאמן במגו דל"ש כדאמרי' בסמוך וי"ל וכו' אי נמי דלקמן מוקי ליה בשכרו בעדים דומיא דרישא עכ"ל ודבריו אלו תמוהים מה שייכא זה דאמרי' הממע"ה דישבע בעה"ב מה שהוא גמר' ערוכה להך קו' דלוקמי בשכרו שלא בעדים ויותר תמוה מה חידש התו' בתי' דלקמן מוקי ליה בשכרו בעדים דומיא דרישא דמה חידש התוס' הא זה קוטב הקושיא ועל זה סובב והולך כמ"ש דאמרי' בסמוך ומה חידשו בזה דכתבו לקמן דמוקי ליה בשכרו בעדים הלא זהו הקו' ומתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסברי וכמו כן הם דברי תוס' ב"מ ד"ה קציצה וכו' דכתבו לא בעי לשנויא הכא דאיירי דשכרו שלא בעדים דהא ע"כ איירי ביש עדים דומיא דרישא דקתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל דמוקי ליה רב ושמואל בשכרו בעדים כדאמרינן התם בשבועות בהדיא וכו' ודבר תמוה דהתוס' כתבו בתי' כאלו הוא דבר חדש לומר דבעינן דוקא עדי שכירה ומביאין דברי רב ושמואל בשבועות והלא על זה בנוי כל הקושיא דלולי זה אין מקום לקושי' תו' דמה בכך דליכא עדי שכירה מכל מקום תקנו חכמים לשכיר שישבע ויטול וכל הקושיא בנוי על מילתא דרב ושמואל דמצרכי עדי שכירה וא"כ מה זה דהתוס' בתי' האריכו למעניתם דכך ס"ל לרב ושמואל בשבועות כאלו ראה זה דבר חדש הוא ועוד דנראה מתוך תוס' כמ"ש מהרש"א דס"ל ליתד מוחלט מגו מן מ"מ לכופר הכל ל"א רק בקושי' ס"ל דמיירי בכופר הכל וזה דוחק דכבר כתבו שם דמסתמא איירי בהך אופן דפליג ר' יהודה ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דודאי בלי עדים כלל אין ס"ד כלל לתוס' להקשות דאיך יובן המשך ברייתא דקתני כיצד בזמן שאמר נתתי לך שכרך אבל אם אמר שתים קצצת וכו' הממע"ה מה אבל שייך אם ישנו עדים בכולם נוטל ואם אין עדים בכולם הממע"ה. רק קו' התוס' דלוקמי בע"א על השכירה וא"כ בפרעון לית ליה מגו דל"ש דאין רוצה להכחיש העד ומגו להכחיש העד ל"א אבל בקציצה בממ"נ הממע"ה דלחזי מה קאמר העד בקציצה אי כדברי בעה"ב פשיטא דלא תקנו חכמים כמש"ל ובפרט בקציצה דכל הטעם משום דמחויב שבועה והא ע"א פוטרו ואי יאמר כדברי אומן ובעה"ב מכחישו א"כ י"ל מגו דל"ש ואי דמכחיש לעד הא השתא נמי מכחיש לעד וסברא הנ"ל שכתבתי בר"י דאין רוצה לישבע לשקר לא ס"ל לתו' בקו' וזהו כוונתם בב"מ ולכך ל"ק הא הוי דומיא דר"י דבכה"ג דבעה"ב מכחיש לעד המסייע לשכיר אף בכופר הכל ס"ל לר"י דנשבע שכיר ונוטל דהא יש כאן ש"ד ולא שייך תקנתא לתקנתא ל"ע דמ"ש מ"מ או להכחיש העד וכן כוונת התוס' בשבועות רק דק' א"כ דמיירי דמסייע לאומן ובעה"ב מכחישו ונאמן במגו כהנ"ל הא מ"מ שבועה בעי להכחיש העד ואיך קתני הממע"ה ולכך א"א לאוקמי בכה"ג ולכך הקדימו התוס' דהך הממע"ה באמת הפי' דאי לא מייתי ראיה משתבע הבעה"ב ושפיר יתכן בע"א וע"ז הקשו קו' שלהם רק המ"מ דייק מלישנא דרב ושמואל דאמרו ששכרו בעדים משמע דוקא ב' עדים וזהו דלא כר"י שהביא הרא"ש בריש ב"מ דעדים ל"ד וה"ה לע"א וע"ז י"ל בכוונת התוס' בתי' בב' אופנים או דס"ל לתו' ודאי אם אין נ"מ בישוב הברייתא ומשנה אורחא דלישנא לומר עדים ול"ד דה"ה ע"א אבל במקום דכל עיקר פי' הברייתא היה סובב ע"כ דאיכא ע"א והוא דיש לחלק בין פרעון לקציצה משא"כ בב' עדים אין הבדל לא ה"ל לרב ושמואל לנקוט בלשונו עדים דמשמע רבים רק בפי' הל"ל ע"א כדי לסבורי לן ברייתא וזהו כוונת התוס' בשבועות וב"מ דרב ושמואל מוקי ליה בשכרו בעדים דומיא דרישא ואי איירי דווקא בע"א לא ה"ל לרב ושמואל למנקט עדים בלישנם ושפיר הביא דרב ושמואל אמרו להדיא עדים ויותר נר' דודאי דייקי ליה להתוס' דיוק דהמ"מ ודלא כר"י הנ"ל רק י"ל כמש"ל כי צריכים לכדי חייו בכופר בכל אבל במ"מ אף דהוא ספק שוכח פשיטא דכשנגדו חייב לישבע כמש"ל באריכות וא"כ י"ל רב ושמואל דבכל גווני איירי אפילו בכופר בכל הצריכו עדים דווקא אבל ע"א לא ואע"ג דהוי מגו להכחיש עד מה בכך מ"מ ליכא כדי חייו דכיון דהוא האמין לבעה"ב ולא חשש אולי יכפור בעה"ב וכמש"ל וא"כ תו ליכא תקנה אבל במ"מ דלא צריכי תו לכדי חייו א"כ ע"א ג"כ מהני דליכא תו מגו דה"ל מגו להכחיש העד והך סברא דהוא האמין לא שייך ולכך רב ושמואל דאמרי אפילו בכופר בכל צריכי למנקט ב' עדים אבל ברייתא בקציצה דמיירי במ"מ שפי' יש הבדל דבפרעון בע"א השכיר נאמן דהוי מגו להכחיש העד משא"כ בקציצה כמש"ל דהא מ"מ מכחיש העד וזהו קו' שלהם וע"ז תי' דסוף כל סוף רב ושמואל בעי דוקא ב' עדים דקאמרי ששכרו בעדים דייקא ואם כי טעמם משום כופר בכל מ"מ הברייתא דנקט ברישא סתם והלה אמר נתתי שכרך דמשמע אפילו כופר בכל ע"כ איירי בב' עדים כמאמר רב ושמואל וא"כ ודאי הוי סיפא דומיא דרישא דהא סתמא דרישא ע"כ בשני עדים מיירי וזהו מדויק דכתבו דומיא דרישא ולא כתבו דהיינו רישא והיינו סיפא ומה הבדל יש א"ו הנכון כמ"ש דהבדל גדול יש רק מ"מ מדברי רב ושמואל נלמוד רישא בעדים מיירי א"כ מסתמא סיפא נמי איירי בהך וזהו ברור ולכך כתבו ועוד נראה אפילו לא נימא דומיא ה"ל לומר בפרעון במ"מ וע"א מסייע לשכיר דג"כ נאמן ביש ע"א דשכרו או דכך כוונת התוס' להוכיח דע"כ ל"א בכה"ג מגו כמ"ש דאינו רוצה לישבע בשקר דאל"כ באמת אדמחלק בקציצה לחלק בפרעון במ"מ דאית ליה מגו דקציצה ועכצ"ל כמ"ש דאינו רוצה לישבע בשקר וא"כ אף בע"א נמי כמש"ל ודברי התוס' ברורים ולא קשיא מה חידש התוס' בתי' השני היינו תי' הראשון ודוק. הפוך בם בדברי תוס' ועיין היטב בדבריהם ותראה כי דברים הנ"ל עולים במרכז האמת אם כי קצרו בלשון דמיירי בע"א לרוחב בינתם הדבר מדוקדק ואמת עד לעצמו: