אורים ותומים, תומים · סימן פ״ט, א׳

אפי' היה שכרו פרוטה הש"ך סק"ב האריך בסתירת הרמב"ם דבפי"א מהלכות שכירות פ' דאפי' היה שכרו בפרוטה כמ"ש בש"ע כאן ואולם בפ"ג מטוען ונטען הביא דעה זו בשם רבותיו והוא פ' דצ"ל כפירה ב' כסף והדברים סותרים זא"ז ואף אם נדחוק ברמב"ם דלמעשה לא ביקש להורות נגד רבותיו ופ' אפי' בפרוטה ישבע או כמ"ש הגאון ח"צ בתשובה דרמב"ם מודה בשכיר דיטול פרוטה בשבועה רק נחלק עם רבותיו באינך נשבעים ונוטלים דמד"ת היו נוטלים בלי שבועה ובזו ס"ל לרמב"ם דלא החמירו כ"א בכפירה שתי כסף מה נאמר ונדבר בטור דמכריע בריש ס"ז כרמב"ם דבעי כפירה שני כסף בשכיר ודלא כהגאון מר"ץ ובסוף ס"ז כתב כלשון המוזכר בש"ע דאפי' היה שכרו פרוטה והש"ך כתב ליישב ותמצית לשונו שצריך כל מקום הנתבע שיכפור בב' מעין ואם לא כפר תחילה ב' מעין אין הב"ד פוסקים לו שבועה אלא צריך שיכפור ב' מעין ואז פוסקים לו הב"ד שבועה ואח"כ ישבע התובע כתקנת חז"ל ונוטל אף מפרוטה ומעלה עכ"ל והיא ז"ל לרוחב בינתו קיצר במובן וסמך עצמו אמבין כמותו ואולם אנחנו לא נדע כוונתו דאם כופר בשני מעין איך ישבע אח"כ אפי' מפרוטה ומעלה הא הכפירה היה שני כסף ואם מודה אח"כ דמתחילה שקר טען לתבוע שני מעין עד שפסקו עליו הב"ד שבועה כדינו ובאמת אין לו תביעה רק בפ"א ובזו נימא דהואיל דכבר פסקו הב"ד שבועה אף דעכשיו נתגלה דאין לו רק פ"א מ"מ הפסק שבועה עומד במקומו מלבד דזה דוחק לכוון בלשון הרמב"ם כנראה מדברי הרמב"ם וטור אף גם דברים אלו רחוקים מסברא דכיון דשורש הדין אם אינו תובע רק פרוטה ולא שתי כסף דאין לו דין נשבע ונוטל ולא תקנו חכז"ל בו התקנה א"כ וכי בשביל זה שכיחש בב"ד ותבע יותר מכפי הראוי כאשר פיו ענה בו יועיל ערמתו לישבע אפי' בפ"א אשר לא כדת ותקנות חז"ל ונמצא חוטא טוען שקר בב"ד נשכר ונקי אשר לא נשא לשוא נפשו לטעון שקר בב"ד אבד והפסיד דא"נ ואולי כוונת הש"ך דוודאי כפירה והכחשה ביניהם צריך להיות שתי כסף דומיא דש"ד במ"מ רק על דרך זה כגון השכיר תובע ב' כסף קצצת לי ותן לי אותם והלה מכחישו לא קצצתי לך אלא פ"א ונתתיו וא"כ ע"ז בכפירת הקציצה הבעה"ב נשבע ונפטר וא"כ אין השכיר נשבע ונוטל רק פ"א ובזה אמרי' דמ"מ ישבע כיון דעכ"פ הכפירה והכחשה יש כאן בשני כסף דאף דהוא אינו נוטל רק פ"א בשבועה מ"מ יש כאן כפירה כשיעור הנ"ל משא"כ אם מתחילה ועד סוף אין כאן כפירה והכחשה רק בפ"א ולא בב' כסף בזו ל"ת חז"ל לישבע כי לא תקנו רק דומיא דמ"מ וכעין נדון זו יש למצוא בכל נשבעין ונוטלים כגון נחבל עדים שמעידים על חבורה א' שראוהו שלם קודם הקטטה כדלקמן דבהא הנחבל נשבע ונוטל וחבלה זו אינו עולה יותר רק פ"א אמנם נחבל טוען עוד חבורה א' עשית בי וע"ז אין עדים שנכנס ת"י שלם ואין הנחבל נאמן וא"כ באמת יש כאן כפירה והכחשה ב' כסף כשנצרף שני החבורות אבל לענין נשבע ונוטל אין כאן רק פ"א דעל החבלה שניה א"נ ומ"מ נשבע הואיל ועכ"פ יש כאן כפירת שתי כסף אבל אם מעולם לא נתווכחו רק בחבלה א' שהוא רק שוה פרוטה בזו לא תקנו וכן י"ל בנגזל שראו עדים נכנס ולא היה התביעה רק בפרוטה רק הנגזל טוען עוד נכנס בלי ראית עדים ובצירוף שניהם יש כאן כפירות שתי כסף אבל מ"מ אין הנגזל נשבע ונוטל רק במה שראו עדים נכנס והוא רק שוה פ"א ובאמת יש מקום לסברא זו אבל ק' לכוונו בלשון טהור של הש"ך ואולי כוונתו דמתחילה כפר הבע"ב לשכיר בשני מעין ולבסוף הודה לו הבעל הבית שחייב לו ואינו מכחישו רק בפרוטה ואמרי' הואיל וכפר מתחילה והזקיקו השכיר לידי שבועה יהיה עונשו דאף עכשיו יהיה השכיר נוטל בשבועה אפי' פ"א דאלו מתחילה הודה לו היה נשכר שלא הי' מגיע לשכיר שבועה אבל הוא הואיל וכיחש והב"ד פסקו שבועה לא זזה ממקומה אך זה דוחק גדול כמש"ל ואין לשון הרמב"ם וטור מורי' כן כלל ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם הוא כך דודאי טענת הראב"ד חזקה מה יעשה העני זה שהשכיר עצמו בפרוטה וכי לא חשו חכמים לכדי חייו אלא ס"ל ודאי אם לא היה שכרו רק פ"א ויש כאן הכחשה בפרעון ודאי דנוטל בשבועה כקו' הראב"ד אבל אם שכרו הי' ביותר בשני מעין רק שאינם מחולקים בפחות משני מעין דעל הנשאר מודים זל"ז הבעה"ב ושכיר בזו כיון דשכירות היה ביותר רק המחלוקה הוא רק בפרוטה אזדא קושית הראב"ד דהרי זה כשארי תובעים ונתבעין דאם אין הכחשה ביניהם בסך שני כסף לא אחשביהו חז"ל לתקן שבועה ואף באלו נשבעים ונוטלים כך כיון דהעסק שביניהם היה ביותר ודבר זה ברור ונכון בסברא והכי דייק למאוד לשון הטור דמתחילה הסכים לרמב"ם ובס"ס זה כ' אפי' היה שכרו פרוטה ישבע ויטול שכרו פרוט' דייק ולא קאמר אפי' תביעתו פרוטה אלא ודאי דלא לפי תביעתו דנין דאם היה שכרו שני כסף ותביעתו רק פ"א אין כאן שבועה כהכרעת הרמב"ם ז"ל אבל בשכרו פרוטה תקנו חז"ל שבועה וכן המחבר בלשונו לשון זהב בש"ע שמר דברי הטור וכ' אפי' היה שכרו פרוטה ובזו י"ל שבועה אבל אם תביעתו רק פ"א ושכרו היה יותר מודה לדברי הרמב"ם וכן יש להור' כמ"ש הב"ח והש"ך כי יש לפסוק כרמב"ם היותו מקיל ובפרט כי הוא רק שבועת התקנה ואין לנו אלא מה שכל המחברים הקדמונים שווי' בו והבו דלא נוסיף עלה לבטל ד"ת ולקח בעליו ולא ישלם: שוב ראיתי כי ישוב הזה ממש בט"ז בקצת לשון מגומגם. (סק"ב חסר)