אורים ותומים, תומים · סימן פ״ח, ח׳

ובשעה פלונית וכו' זהו דעת הרא"ש והיש"ש כתב דלישנא סתם נאמר משמע אפי' לא היו שתיהן ביום א' ובקושי' הרא"ש כתב כיון לאחר שזה הודה בשעורים וחזר ותבעו חיטין ולא הזכיר בתביעתו שעורים ש"מ מחל לו. וכתב הש"ך דאף הרא"ש מודה לדינא אם הנדון כמ"ש מהרש"ל דחזר לתבעו חיטין אף דלא נעשו שני הלואות כאחד פטור משעורים. רק הרא"ש דחיק' לי' לפרש כן במילתא דרבה ב"נ ובשגם שהוא הקשה עוד קושי' לפירש"י משום מחילה ע"ש. ולענ"ד נראה דמדברי תו' יש הוכחה לדברי מהרש"ל וגם הרא"ש דס"ל משום הודאה כוונתו ג"כ כשחזר לתבוע חיטין אז הוי הודא' ולא מקדם ועם כל זה לא ס"ל מחילה דמה בכך דחזר לתבעו חיטין כיון דלא נעשו כאחד לא השגיח לתבעו דקשי' לי במה דכתבו התו' ד"ה לימא וכו' דהקשו דילמא משנה ר"ג היא דס"ל טענו בחיטין והודה בשעורים חייב ותי' התו' דאף ר"ג מודה דמשעורים פטור לשלם רק מ"מ חייב שבועת מ"מ ע"ש: ואנכי לא הבנתי התובע לחבירו ואמר יש לי בידך ק' זהובים וחמשין מחולים לך וחמשי' פרע לי והנתבע השיב לא חייבתי לך רק חמשים והם מחולי' ממך וכי ס"ד שיהיה חייב שבועת מ"מ הא לא הודה לו בכלום ואין לך כופר בכל יותר מזה. ולכן היה נראה דס"ל לתו' כמהרש"ל דבתביע' ראשונה עדיין אין מחול לו דאין אדם תובע הכל בב"א רק כשהודה שעורים וחזר לתבוע חיטין אז נעשה עיקר המחילה. וא"כ בשעת הודאת הנתבע בשעורים היה הודאה גמורה עדיין דאם לא היה חוזר התובע לדבריו ראשונים היה מחייב שעורים והוי הודאה גמורה לחייב שבועת מ"מ וא"ש וזה ברור. וגם ברא"ש דבהשיגו על הרי"ף דלענין שעורים לא מהני תפיסה כתב דלדמי חיטין א"י לתופסן דהרי כופר בה ולא מהני תפיס' בעדים ונפטר בשבועה לר"ג ולרבנן אפי' בלי שבועה ולשעורים לא מהני תפיסה שהרי כבר הודה או מחל עליהם וכו' עכ"ל. הרי דתפס בפשיטות דמשעורים פטור לכ"ע ולענין שבועה העמידו במחלוקת ר"ג ורבנן וש"מ דמ"מ חייב שבועה לר"ג וקושיא הנ"ל במקומו וצ"ל להרא"ש ג"כ עיקר הודאה הוא במה שאומר אח"כ שני' לתבוע חיטין ואז ה"ל הודאה אבל מתחילה לא הוה הודאה וא"כ כשהודה הנתבע ממון מעליא הודה וה"ל מ"מ לר"ג. וא"כ צ"ל דס"ל לרא"ש כשאין נעשים בזמן אחד מ"מ לא הוי הודאה אפי' חזר לדבריו הראשונים ומ"ש הש"ך ראיה מרי"ו אין ראיה דשם כתב באומר לא כי אלא חיטין ובזה לא יפול ספק באומר לא כי דמוחל על שאר דהרי אומר לא כי אבל בסתם אף שחזר לתביעתו הראשונה מ"מ שפיר י"ל לא רציתי לתבוע הלואה שנעשית בזמן אחר מאיזה טעם: ואין לדקדק ברא"ש דבלא"ה קשה שבועה זו מה טיבו הא תפס שעורים וא"כ זהו שמודה בשעורים ה"ל הילך דכבר דמי הודאתו בידו די"ל לפי סברא זו שהרא"ש עסק בה דלכך מהני תפיסה משום בממ"נ או תן לי שעורים או אני תוספו לדמי חיטין אף תפיסה לאחר שעמדו בדין מהני ותו לא הוה ליה הילך דאז בשעת הודאה לא היה הילך ופשוט: ואין לדקדק ה"ל להרא"ש להוכיח בקיצור דאי איירי בטענו חיטין והודה לו בשעורי' לא שהיה הלואת שעורים בב"א רק לאחר זמן ומדלא תבעו מחל לו א"כ מה אתיא טענו חיטין והודה לו בשעורים אפי' תבעו חיטין בניסן והודה לו בחיטין בתשרי יפטור מדלא תבע הלואת תשרי ש"מ מחל לו די"ל דס"ל להרא"ש כמ"ש בשמעת' דשאלה ושכורה דבין חיטין לשעורין לא טעו אינשי וא"כ בזמן י"ל דטעו בין תשרי לניסן וא"כ י"ל היינו הך דתשרי ואם הוא אומר בניסן טעה וא"ש. מיהו לפמ"ש די"ל דמ"מ חייב שבועה אף דפטור משעורים רק רבנן פליגי משום דס"ל דלא הוה ממין טענה א"כ י"ל בחיטין וחיטין הוי ממין טענה ואינו פטור משבועה ורבה ב"נ פטור לגמרי קאמר אך אין זו מספיק דהא בהודה כפי אותן סך חיטין שתבעו מה כפירה יש כאן. ומה מ"מ יש כאן.