אורים ותומים, תומים · סימן פ״ז, ו׳

דה"ה בנשבע ונוטל. הט"ז הקשה הא הך יליף ליה מהר"ם מן נסכא דר"א דלא הטיל שבועה לשכנגדו משום דה"ל עד המסייע ופוטר אפילו דהיה נוטל והיינו דמהר"ם לשיטתו דס"ל כל שאיל"מ שכנגדו נשבע ונוטל משא"כ לפי דקיי"ל שכנגדו אין צריך לישבע א"כ אין כאן ראיה כלל מהך דנסכא דר"א ומנ"ל תו לומר דאף ליטול עד מסיי' פוטר ויפה הקשה אלא לפי דעת שערי' דרב אלפס דהך שנים אוחזים בטלית דנשבע ונוטל עחצה הוא מנשבעים ונוטלים ור"ת פי' על ולחזי זוזי ממאן נקט דס"ל ע"א המסייע ופוטר משבועה ש"מ דאף בנשבע ונוטל פוטר אך לדינא נראה ברור כאשר נראה ג"כ בתשובת חוט השני הנוטל בשטר וכדומה שמהתורה היה נוטל בלי שבועה רק חז"ל הטילו שבועה בזו ברי הע"א פוטר דכי לא יהיה ש"ד כ"כ אלים כמו בשבועה דרבנן ואי דשם נוטל הא מהתורה היה לו ליטול בלי שבועה אבל היכי דנוטל בשבוע' מכח תקנה כגון השכיר והנגזל שמהתורה אפי' בשבוע' לא יטלו רק חז"ל תקנו שבועה פשיטא דאין ע"א המסייע פוטר דלא תקנו חז"ל להוציא ממון עפ"י ע"א והבו דלא לוסיף בשבועה תקנו ולא בע"א וזה ישר ונכון ועיין לקמן סי' פ"ט שעשיתי סמוכים לזה ע"ש. ואף שבתשובת מהרי"ו משמע אפילו בכה"ג עד מסייע פוטר משבועה. מ"מ נראה נכון כמ"ש ובפרט להוציא מיד המוחזק דיכול לומר קים לי' דבנוטל לא מהני עד מסיי'