הדין עם התופס כתב הט"ז דאם מתחילה נתחייב שבועה להכחיש העד ונשבע ואח"כ תפס התובע באופן שיש לו מגו אפילו שבועה א"צ והשיג אמ"ש הרמ"א לעיל דלא אמרי' עד המסייע פוטר במקום שאין לו נאמנות רק מכח מגו וביקש לחלק בין קרקע למטלטלין ודבריו דחוקים דמ"ש סוף כל סוף מגו ליכא דאינו רוצה לישבע שקר ולכך לפמש"ל דכל הטעם הוא דלא הוי מגו בי' תרי וא"כ אף העד יכול להעיד ולסיי' בטענה זו וזהו לא שייך כאן שהעד העיד מתחילה קודם שתפס והעיד לחייבו שבועה ועכשיו דתפס מה מגו יש וכי יחזור העד להעיד עוד שקר דבר זה לא שמענו והרי זה גרוע ממגו למפרע ולכן ברור דצריך שבועה:
אורים ותומים, תומים · סימן פ״ז, כ״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.