אורים ותומים, תומים · סימן פ״ז, כ״ז

אינו נפסל עפ"י עצמו כתב הטור כתב הרי"ף בתשובה נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת ה"ל חשוד וישלם מה דהודה ועל הנשאר שכנגדו נשבע ונוטל ותמה עליו איך יחשד ע"פ עצמו ור"ש גאון כתב אי דרך תשוב' הודה כו' נפטר מהשא' ואי שלא ע"ד תשובה הודה נשבע על שאר שאין נפסל משבועה עפ"י עצמו עכ"ל והנה ודאי לא היה בהעלם דבר מהרי"ף גמרא ערוכ' דסנהדרין פלוני רבעני לרצוני פלגינן דבורו שאין אדם משים עצמו רשע ופי' הב"ח דכוונת הרי"ף באמרו שכנגדו נשבע ונוטל היינו אם ירצה שכנגדו יכול לומר הודאת בע"ד כמאה עדי' אתה הודית בעצמך שאתה חשוד ואני אשבע ואטול והוא דעת רמ"ה שהביא הטור לקמן סי' צ"ב בלי חולק ונראה דכך היה דעת בעה"ת בהרי"ף דבשער עשירי חלק א' דין ג' הביא דברי הרי"ף וכתב עליו וז"ל ויש לעיין למה קראו הרב חשוד דהא ליכא עדי' כנגדו שיכחישוהו דאי משום חד סהדא לא הוי חשוד וכו' ותמוה על דבריו חד סהדא מה בעי הכי הל"ל כמ"ש הטור דאין נעשה חשוד עפ"י עצמו ועיי' בג"ת מה שטרח בזה לישבו ולכן נראה דס"ל דהך דינא דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו י"ל הטעם משום דלא מהימן לגבי עצמו ואדם קרוב אצל עצמו הא אלו ידעינן דהאמת אתו הרי נעשה חשוד ואף זה בכלל מה שאמרו לא איברו סהדא אלא לשקרא ולפ"ז א"ש דינו של רמ"ה לקמן בסי' צ"ב דיכול שכנגדו לומר הודאת בע"ד כק' עדים דמי והודית עצמך דחשוד אתה אני אשבע ומי ימחה בידו אבל אי אמרי' דזה מכלל גזירת הכתוב דאין אדם נעשה רשע וחשוד כי אם בב' עדי' שמוציאין אותו מחזקתו וכל כמה דליכא עדים אין יוצא מחזקת כשרות ואפי' אמת שעבר עבירה מ"מ לא נפסל כי אם בשני עדים שראוהו וא"כ לפי טעם זה מה מהני הודאתו אף דהאמת אתו מ"מ לא נעשה חשוד ואין שכנגדו נשבע ונוטל ולכאורה טעם זה מוכרח דהא אמרי' פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להרגו דהואיל דקרו' אצל עצמו פלגינן דבורא ולא משים עצמו רשע וקשה תינח הוא דקרוב אצל עצמו עד השני דמעיד ג"כ דנרבע לרצונו איך יצטרף עמו להעיד להרוג הרובע בממ"נ אם העד שני משקר איך נסמוך על עדותו ואם אמת מעיד הלא מעיד שחבירו העד הוא רשע ונרבע לרצונו ואין כאן ב' עדות ואפילו עדותו בטלה דה"ל נמצא אחד קרוב או פסול וא"כ מדברי עדות השני בעצמו עדות בטל הוא שהעיד שהעד השני היה רשע וכי נימא בעדות השני ג"כ פלגינן דבורא הלא ל"א כן רק באדם קרוב אצל עצמו וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות אבל גבי אחר לא שייך פלגי' דבורא וא"כ קשה בממ"נ עדותו בטלה ומזה לכאורה מוכרעת כמ"ש דאף האמת שעבר עבירה מ"מ לא נעשה חשוד עד שיעידו שנים וא"כ לק"מ דהא ליכא כאן שנים ומה בכך שהאמת כדברי העד שני שנרבע לרצונו. אבל ראה זה מצאתי בראב"ן שפי' להדיא פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפי' היינו שאותו אחר אינו מעיד שנרבע לרצונו רק מעיד סתם שנרב' מאחר אבל במעיד שנרב' לרצונו הא בעדותו ה"ל שני רשע ואין כאן ב' עדי' ע"ש שהאריך ומזה מבואר כמ"ש בטעם ראשון ואזדא הוכחה הנ"ל אך לא משמע כן מסתימת הפוסקים ורמב"ם העתיק סתם ולא יחלק מה יאמר אחר כמ"ש הראב"ן וכן מוכח מתשובת רשב"א סי' אלף רל"ו דהוכיח לחלק בין אומר זניתי עם אשתך לאומר אשתך זנתה עמי מדלא אמרי' בגמ' אני רבעתי לפלוני מרצוני או באתי על אשתו וכו' ולפי הנ"ל א"א לומר כן דהא הבועל ע"כ היה ברצון כמ"ש רשב"א גופי' בתשובה ההוא דאין קישוי אלא לדעת וא"כ אחר ע"כ מעיד דבעל ברצון ושוי' לי' רשע וא"א להיות נהרג ועכצ"ל דליתא וכן מדברי תוס' דמכות דף ו' ד"ה נרבע וכו' משמע להדי' דאותו אחר אמר ג"כ דנרבע לרצונו ומ"מ לא נפסל הואיל היותו חד ע"ש וכ"כ החלקת מחוקק והב"ש בא"ע סי' קט"ו דאם א' אומר שזינה עם אשת רעהו וע"א מסייע נאמנים לאסור האשה על בעלה אע"פ שלדברי עד השני הוא חשוד ומ"מ אין נעשה חשוד ע"פ ע"א וזה דלא כראב"ן וקשה קושי' הנ"ל בממ"נ ועכצ"ל טעם השני דגזרת הכתוב דאין חשוד כי אם בב' וזה נכון וא"כ אף הך דינא דרמ"ה נסתר ואין שכנגדו נשבע ונוטל. ולזה נראה נתכוון הבע"ת בהשגתו על הרי"ף באמרו ויש לעיי' למה קראו הרב חשוד דהא ליכא עדים דאי משום חד סהדי לא הוי חשוד הרצון אפי' במעיד עליו חד סהדא דהיינו כהך עובדא דפלוני רבעני לרצוני וכו' (דמשם המקור והשורש הדין דילפי' דאין נעשה חשוד עפ"י עצמו ולכך קיצר הבע"ת וסמך על שרשו) אף דיש כאן בממ"נ כמ"ש או דמשקר או דחבירו חשוד ומ"מ מצטרפים ש"מ דגזירת התורה כך הוא כמ"ש וע"כ במה יכול השני לטעון הא אינו נעשה חשוד וא"ש טענת הבע"ת ומה מתקו דבריו ולא נעלם ממנו דיש לפרש דבריו כמ"ש הב"ח אך מ"מ טען עליו כנ"ל וא"כ לפי זה אין שכנגדו נשבע אף אם ירצה ודלא כש"ך דס"ל דליכא מחלוקת בהך דינא דרמ"ה לקמן בסי' צ"ב ותמה על מחבר דכתב בלשון וי"א ואין להקשות א"כ דגז"ה מה פריך הגמ' ונימא מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועת' וכו' די"ל חדא באותו נדון עצמו קשה בממ"נ אם אתה חושדו שיעבור על לאו זה יעבור על אחר ג"כ אבל בחשוד בענין אחר שיאמר שג"כ בענין זה ישבע לשוא זהו לא אמרי' כי אם בהוחזק בב' עדי' או די"ל זהו באמת למסקנא דקיי"ל חשוד לממון לא חשוד אשבועת' ומ"מ ודאי חשוד פסול א"כ אמרי' דבעינן ב' עדים לגרוע חזקתו דהא אין טעם בדבר רק בגז"ה וע"ש בתוס' אבל בס"ד באמת לא מצרכינן ב' עדים זהו מה שנראה לי כפי הבנת בעה"ת בהרי"ף אבל באמת לא הבנתי על בורי' טענת הטור על רי"ף דנראה המחלוקת הרי"ף ור"ש גאון תליא בשני פי' דכ' הרא"ש ספ"ק דמכות בענין פלגינן דבורא והארכתי בו לעיל ס"ס ל"ג ס"ק י"א ובסי' ל"ד ע"ש אי הפי' דאמרי' אמת נרבע אך לא ברצון ולכך ס"ל לרשב"א בתשובה הנ"ל אם אומר זניתי עם אשתך דתו ליכא למימר פלגינן דיבורא דלא מהימן אבל תי' שני תי' הראב"ד דאף דאמר כך מ"מ לא הוי עד לגבי נפשו דה"ל בע"ד ולגבי בע"ד לא שייך עדות לכך פלגינן דבורא ע"ש וא"כ אף כאן דזה מודה במקצת ובזה נעשה חשוד אי אמרי' דהודאתו מעלי' היא ומ"מ לא נעשה חשוד קשה הא כאן א"א לפליג דבורא דבממ"נ אי הוה הודאה הא נשבע לשקר וחשוד הוא ואי לא נשבע לשקר אין כאן הודאה והא כל שורש הדין דאין נעשה חשוד ע"פ עצמו הוא מהך דפלוני רבעני לרצוני ושם לדעת רשב"א באמר לשון שא"א לחלק דבריו כנ"ל אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דבורא ואמרי' אין אדם משים עצמו רשע ואף דבריו ליתא וא"כ הא כאן אם נתפס דה"ל הודא' א"א לומר עוד דאינו רשע ואחד משנים נתפס וברור דתפסי' להחמיר לחייבו במה שמודה ולא להשביע כ"א לכשנגדו דהודא' בע"ד כק' עדי' ודוחק לומר הא דס"ל לרשב"א דהיכי דאי אפשר לפלוג דבורא דבטלה כל עדות היינו בעדות דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל כאן לאו מתורת עדות רק מתורת הודאת בע"ד אתינן עליו וי"ל שפיר דאף דאי אפשר לחלק מ"מ לענין ממון מתחייב ולא לענין שיהיה חשוד דמנ"ל סברא זו כיון דלא מצינו זה הדין רק גבי פלוני רבעני וכיוצא בו בעדים שאמרו אנוסים וכו' ומה"ת לעשות הבדל ובפרט שק' בממ"נ אם אמת אומר ה"ז חשוד (אם לא דנאמר גזירת הכתוב כנ"ל וזולתו הוא דבר שאין לו מובן דיש כאן בממ"נ ואין כאן תימה אי לא ס"ל לרי"ף זה) ולכן לא ידעתי מה תימא על הרי"ף אמנם ר"ש גאון נראה דס"ל כדעת הראב"ד דאף דא"א לפלוג דבורא עדותו מועיל לגבי אחרי' ולא לעצמו לעשות חשוד ורשע וא"כ אף כאן לענין ממון מועיל דהוי כמו עדות לאחר ובזה לא שייך אדם קרוב אצל עצמו דהודאת בע"ד וכו' ולא לענין חשוד וא"ש וברור דנחלקו בשני פי' של פלגינן דבורו כהנ"ל ואין כאן כ"כ תימא על הרי"ף: