אורים ותומים, תומים · סימן פ״ז, כ״א

אמרת ליתן לי מנה כו' כתב הש"ך ואם הוא עני דאין יכול לחזור בו דפיך זו צדק' מחייב לישבע וכן הוא במרדכי בשם מהר"ם ע"ש שהשיג על ש"ג ולדידי מספקא טובא דתלי' במחלוקת שכתבתי לעיל סי' ס"ו ס"ק ל"ב אי אמרי' אמירה לצדקה לעני' ג"כ הוי כמסורי' דמי וא"כ אם מת חייבים יורשים ליתן דקני לי' לגמרי כמשיכה בהדיוט או לא רק עליו מוטל מתורת נדר וכופי' לקיים נדרו אבל לא קנה כלל ומכ"ש במת דיורשים פטורים עיי' מש"ל באריכות וא"כ הש"ך העלה בסי' זה ס"ק ע"ב בנתחייב לתת לחבירו בתקיעת כף אם אין זולת ת"כ חיוב עליו רק מכח ת"כ שכופי' לקיי' ת"כ אז אינו יכול להשביעו ע"כ דממ"נ אם רוצה לעבור אין כאן חיוב ולכך מזכירים לו עונש ת"כ ולא יותר וא"כ אף כאן הא אין חיוב עליו רק מכח נדר ואם יעבור נדרו אין כאן חיוב א"כ שבועה זו מה טיבו רק מזכירין לו נדרו ועונש המחללו ותו לא כמו בנתחייב בת"כ והש"ך נסתייע מדברי הר"מ במרדכי והר"ם לשיטתו דס"ל אמירה לעני הוי כמסירה גמורה ולכך פסק דלית ביה אסמכת' וכמש"ל סי' הנ"ל באריכות ולכך מחייב בשבועה וגם זה נראה דיהיה באומר מנה זו או חפץ מיוחד דחל עליו קנין כמסירה להדיוט ולכך יכול להשביעו אבל באומר אתן לך מנה בלי יחוד דבר איך שייך ביה כמסירה להדיוט כיון דלא פרט דבר וכי בהקדש קדשו מטלטליו ואין זה עליו רק חיוב לקיים וא"כ א"צ רק הזכרה ולכן ברור דמרדכי ומהר"ם איירי דסיים איזה דבר ואמר מנה זו אני נותן לך והוא לשיטתו דהוי כמסירה אבל לפי דעת החולקים אין כאן שבועה ובפרט בהיסת והא הרבה גאוני' דפוסקי' בדלית דררא דממון לא תקנו היסת ומהרי"ו הי' רגיל לפסוק כך: