אורים ותומים, תומים · סימן פ״ו, ב׳

בין דרך הלואה וכו' הטור ומחבר כתבו כל הדרכים אבל העלימו תחת לשונם אם הוא נתן לו דרך מתנה אם יתחייב מדר"ן כי בבעה"ת הבי' דעת רבוותא דס"ל במתנה לא שייך דר"נ ולכאורה מורים כן דברי הרא"ש בב"ק בפרק החובל באשה שחבלה דפגיעתן רעה ופריך הגמ' ותזבן כתובתה בטובת הנאה ומשני הגמ' כל לגבי בעל וודאי מחלה וכו' וכתב הרא"ש דווקא דל"ל נכסי מלוג וצ"ב אבל אי' לה תזבן אותם בטובת הנאה. והקשה הש"ג ומעדני מלך הא נכסי צ"ב אין לה אלא חוב בעלמא על בעלה ולמה לא תהיה יכולה למחול כשאר חוב וא"כ הדר כל לגבי בעל וודאי מחלה והמעדני מלך חשב לתרץ דלמה תמחול הא תצטרך לשלם מדינא דגרמי משא"כ כתובה שפיר תמחול דהא אסור לדור בלי כתובה חדשה ויכתוב לה הבעל כתובה חדשה ואין כאן הפסד. ודבריו אין בהם ממש דהא הרא"ש גופיה הקשה אח"כ איך תמחול הא תצטרך לשלם ולדבריו הא כבר מיושב בדברי רא"ש דכיון דכותב לה כתובה אחרת אינה מפסדת ואינה חוששת למחול ועוד הא דעת הרא"ש כמ"ש הטור בשמו דאינה משלמת מדינא דגרמי רק כפי הדמים שקיבלה ולא כל דמי השוי' וא"כ אף בנצ"ב תערים למחול ואינה משלמת רק כפי דמים שמכרה והעודף ירוויחו היא ובעלה כמ"ש התוס' שם להדיא דלפי' ר"ת דס"ל דאינה משלמת רק דמים שקיבל' ניחא והיינו מטעם שכתבנו דמרווח' וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"מ להך סברא דתמחול ותחלק העודף עם הבעל וגם הרגיש המע"מ גופיה דאח"כ באשה שחבלה בבעלה אמרינן בגמרא דמיירי דלא נפישה כתובתה משל תורה ומבואר הא לעיל אם חבלה באחרים יתכן אף דנפישה ומ"מ לא מצי' למכור העודף דתמחול לבעל ולסברת המע"מ אף באחרים תמכור העודף דלא תמחול דצריכה לשלם והבעל א"צ לעשות לה כתובה חדשה על תוספת כתובה. ועוד קשה הא כ' הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ז' והביאו הב"י א"ע סי' צ"א ע"ש מי שנתן לאשה סבלונות והיא אבדן ומעלה בו וניסת לאחר כ' הרא"ש דאע"פ שיש לה על בעלה הזה שטר נדוני' אין לומר למוכרו בטובת הנאה ולשלם דמי סבלונות דכל לגבי בעל וודאי מחלה ע"ש והא נדוני' דמי לנצ"ב ומ"מ כתב הרא"ש דתוכל למחול וחוששין לה וזהו דלא כמע"מ והנה לקמן בסי' תכ"ד דהביא הטור דעה זו בחבלה ויש לה נצ"ב או נכסי מלוג דתמכור בטובת הנאה עמד בזה הדרישה ותי' דמיירי דהם בעינם ולא הבנתי דמה בכך מ"מ הם ברשות בעל לגמרי דקיי"ל מלוה לא ניתנה לחזרה כלל ואפילו בעין ואי כוונתו למ"ש הטור בא"ע סימן קי"ח כמו שכתב בפרישה הא שם מיירי דרשות בידה לתבוע מבעלה כל עת שתרצה וא"כ מה צורך למכור בטובת הנאה הב"ד כופין לבעל לשלם מדר"נ כמ"ש הרא"ש להדיא בתשובה דסבלונות הנ"ל ולכן צל"ע דברי הרא"ש והטור. ומה שנראה כי בלא"ה יש חזרה בדעת הרא"ש דבפ"ב דכתובות ס"ל לרא"ש דבדר"נ מצי למחול ואולם בתשובה פסק דא"י למחול ש"מ דחזר בו והטור הסכים לדברי התשובה ש"מ דקים לי' דהוא אחרונה ולכן נראה כי הך דב"ק הוא לפי מסקנא דא"י למחול והך בתשובה כלל ל"ה נשנית קודם חזרה ולכך לא הביא הטור בשום מקום תשובה הנ"ל. ופירושן של דברים כך דהא הרמב"ן ור"ן הקשו במה דאמרינן שם ותזבן לנחבל גופיה ומשני גמרא כל לגבי בעל וודאי מחלה והוי אטרוחי הא לנחבל משתעבד מדר"נ ובדר"נ לא מצי למחול ועיין בר"ן מ"ש בדוחק והנה בגוף כתוב' נראה דס"ל לרא"ש דלא שייך דר"נ כל זמן שהיא יושבת תחת בעלה ולא מטעם הר"ן רק דכך היא התקנה כשתקנו כתובה מדרבנן דהא עיקר ענינו של ר' נתן הוא ראובן שהלוה לשמעון ושמעון ללוי עיקר ב"ח של לוי הוא ראובן והוא בעל דברים דידי' ואין שמעון יכול למחול כי שעבודו דגוף של הלוה השני משועבד למלוה הראשון ופסק בש"ע סעיף ג' דאין שמעון מחויב כלל לגבות מלוי רק לוי הוא לוה של ראובן המלוה ועיי' מש"כ שם וא"כ לפ"ז אי נימא ברשה שיושבת תחת בעלה וחייבת לאחרים דנשתעבד הבעל מדר"נ א"כ נסתלק' האשה והרי הבעל חייב למלוה ההוא וא"כ הרי הוא בלי כתובה אף דלא קלה להוציא כמ"ש התוס' ב"ק שם דלכך א"א לכתוב שטר בשם אחר משום דאסור להשהות הואיל ואין כתובה בשם אשה וה"ה לדר"ן ועיין לעיל סי' ס"ו בתומים שכתבתי כן לתרץ דברי רא"ש במ"ג ונכון וא"כ א"א שתחול בכתובה דר"נ כ"ז שהיא יושבת תחת בעלה דהן אמרו בתקנה שיש לה כתובה והן אמרו דלא יחול כלל מדר"נ והא דאמרינן גבי מי שהיה נושה באחיו ומת וכו' דאף בכתובה שייך מדר"נ שם מלוה ראשון היא האשה שתובעת כתובה ופשוט. אך תינח בגוף כתובה תוס' מה א"ל ובגמרא בחבלה באחרים משמע אפילו נפישה כתובה משל תורה פגיעתה רעה ושם קשה דתזבן לנחבל וא"א למחול מדר"נ וצ"ל דס"ל לרא"ש במתנה לא שייך דר"ן ותוס' כתובה היינו מתנה גמורה ולק"מ אך תינח תוספת אבל נדוניא שהוא נכסי צ"ב הוא חוב גמור א"כ חל מדר"נ וא"א למחול וא"כ הרי קושי' הרמב"ן כראי מוצק דתזבן לנחבל ואי אפשר למחול ולכך כתב הרא"ש והטור לקמן דתזבן נכסי צ"ב. והא דמשמע מטור דתזבן לאחר ולפמ"ש אין תקנה שלא תמחול רק אם תזבן לנחבל גופיה הא לא קשי' דאף דתזבן לאחר הא יכול הנחבל ליתן לאחר חובו ע"י מעמד ג' או דכופין לאשה לכתוב לנחבל שטר והנחבל ימכור להקונה כתובה בטובת הנאה וא"כ הקונה בטוח דאין יכול למחול דהא משתעבדה ליה מדר"נ ובגמרא דאמרו תזבן לנחבל היינו נחבל דיש לו כח מנחבל דמ"ש נחבל גופיה או באי כחו ולזה נתכוון הטור והרא"ש וזה ברור ונכון לדינא. משא"כ הך בתשובה כלל ל"ה נישנת קודם חזרה דס"ל לרא"ש בדר"נ יכולה למחול. ולכך כתב דאין תקנה למכור שטר נדוניא דכל גבי בעל וודאי מחלה וא"ש. וא"כ מוכח מהרא"ש וטור דס"ל במתנה לא שייך מדר"נ כי בזה מיושב כל הנ"ל בדברים נכונים וברורים וכן משמע מסמ"ע ס"ק ב' דמתנה לית ביה מדר"נ ע"ש ולכן לדינא צ"ע: