אורים ותומים, תומים · סימן פ״ו, ג׳

בין דרך שכירות רבים תמהו על הרמב"ם דבגמ' פ"ק דקדושין אמרינן מאן דאית ליה דר"ן א"כ הא דכתב בהענקה תעניק לו אתא למעט לו ולא לב"ח אבל מאן דבעלמא ג"כ לס"ל דר"נ א"כ לו אתי' פרט למוכר עצמו דאינו מעניקו והרמב"ם פסק כר"נ ומ"מ פסק דמוכר עצמו אין מעניקין וארכבי' אתרי רכשי' וביחוד דפסק ג"כ לו ולא לב"ח דכתב להדיא דאין לב"ח כלום בהענקה ותי' הש"ך וכן יתר מחברים דס"ל לרמב"ם דאין ענין זה לזה דאף דקיי"ל דר"נ מ"מ לא צריך קרא למעט בהענקה הב"ח דה"ל רק בתורת חנינה וצדקה ובסמ"ע כתב בתורת ויתור ומתנה. ובזה לא שייך דר"נ וא"כ לו אתי' למעט מוכר עצמו וזה שרש תי'. ונכון בסברא אלא דעדיין קשה כיון דבתלמודא השוה דבריו להדדי ואמרי' דתליא אם איתא לדר"נ או ליתא איך נחדש סברא מה דלא סבירא ליה לגמרא כלל ומה נדע אשר לא ידעו. ונראה ליישב באופן זה דוודאי יש לחלק בשאר דברים וודאי נשתעבדו נכסי הלוה אחרון א"כ הואיל המלוה שלו חייב לראשון נשתעבדו נכסי הלוה השני למלוה הררשון כמו אלו מכר המלוה השני חובו לראשון דנשתעבדו נכסי הלוה אחרון לראשון כנודע ואף בשעבוד דעדיף ממוכר ולכך מוציאין מזה ונותנים לזה אבל בהענקה אף דכופין בב"ד לכך מ"מ לא נשתעבדו נכסי האדון לעבד בכך רק מצוה היא ואקרקפתא דאדון מונח לקיים המצוה וא"כ לא שייך דר"נ כי מה שעבוד יש כאן שישתעבד לראשון ודנימא דגוף האדון יתחייב למלוה של עבדו זה לא מצינו ומהכ"ת נימא כן ולא איצטרך למעט זה כיון דלא מצינו ראי' דנימא כן אך תינח למ"ד ש"ד אבל למ"ד לאו דאורייתא א"כ בכל דוכת' לא נשתעבדו נכסים רק פריעת ב"ח מצוה ואקרקפת' דלוה מונח כמבואר בגמ' דכתובות לר"פ לדידך דס"ל פריעת ב"ח מצוה ומ"מ דרשינן דר"נ מאשר אשם לו א"כ צ"ל דשעבדה תורה קרקפת' דלוה השני למלוה הראשון ועיין חדושי רשב"א סוף קדושין דכתב כן להדיא למ"ד שעבוד' ל"ד. ולפ"ז שוה בזה הענקה דג"כ מצוה אקרקפת' דאדון וג"כ כופי' לקיים מצוה כב"ח א"כ לולי דכתב לו למעט שפיר יש לדמותו לשאר ב"ח דקרקפתא דאדון משועבד למלוה של עבד וא"ש. דכל סוגי' הגמרא שם בקדושין אזלא אליבא דאביי דאביי הוא דחדית לן דכ"ע ילפינן ג"ש שכיר שכיר רק נחלקו אי דרשינן לו ולא לב"ח ופליגי בדר"נ דזולת אביי ה"א דנחלקו אי ילפינן שכיר שכיר ואביי לשיטתו דס"ל שעבוד' לאו דאורייתא וכמ"ש התו' בגיטין דף נ' להדיא ע"ש א"כ שפיר דמי הענקה לשאר ב"ח אבל לפי דקיי"ל דלא כאביי דש"ד א"כ לא דמי הענקה לשאר ב"ח ולא בעי לו למילתא דר"נ וע"כ לו ולא למוכר עצמו ומ"מ הדין דאין לב"ח בהענקה נשאר וא"ש ויפה פסק הרמב"ם. ואופן השני בשנבין עוד קושיא דלפי מה שנראה מדברי רמב"ם הא דאמרי' בהענקה לו ולא לב"ח היינו אפי' כבר גבה העבד הענקה אין לב"ח זכות בו וכ"כ הש"ך דהרמב"ם מדמה הענקה כמו מעות מעשר עני דפסק דאין נותנים ממנו לב"ח והיינו ע"כ בשכבר הגיע ליד עני דמקדם הוא ממון שאין לו תובעי' ופשוט וכן דייק מהרי"ט בחדושיו לקדושין מן לשון הרמב"ם דכתב הענקת עבד לעצמו ולא לב"ח דמורה אפילו במטו לידו וכן דייק בעל משנה למלך מפי' המשנה לרמב"ם פ"ק דקדושין דכ' והענקת עבד לעצמו ואין לב"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה וכולם תמהו א"כ הוא איך תלי' זה בדר"ן דכל ענינו של ר"נ הוא להוציא מיד לוה שני למלוה ראשון אבל אם כבר גבה מלוה שני חובו פשיטא דמלוה שלו גובה ממנו ואילו בהענקה אף דגבה אין מוציאין א"כ פשיטא דאיצטרך לו ולא לב"ח לכ"ע. וצ"ע לכאורה כי כל מ"ש הכל דוחק ולכן נראה ג"כ דהא דאמרי' לרמב"ם אפי' גבה אין לב"ח של עבד בו היינו דיהיה ב"ד יורדין לנכסים וליטול ממנו הענקה ולפרוע לב"ח זה לא עבדי' וכמ"ש הבעל משנה למלך דלא נשתעבד כלל לב"ח אבל וודאי חיוב על עבד לצאת ידי פרעון אם יש לאל ידו יותר מכדי סידור פרעון חוב דמ"ש אם הגיע לו ממקום זה או ממקום אחר סוף סוף פריעת ב"ח מצוה ואם יש ביכולתו מקום לפרוע למה יחדל לפרוע וזה פשוט. ולפ"ז בשלמא למ"ד שעבודא דאורייתא ומפקינן מיניה נכסים דמשעבדי למלוה כמבואר בגמ' סוף ב"ב שפיר י"ל הענקה מיעטה תורה לו ולא לב"ח דלא נשתעבדו ולא נחתינן לנכסיו ואין ממשכנים בו משא"כ למ"ד שעבודא ל"ד בכל דברים ולא נחתינן לנכסיו דלא משתעבדו כלל רק אקרקפתא דלוה מצוה לפרוע וכמ"ש רש"י בכתובות ורשב"ם שילהי ב"ב ע"ש וא"כ אמאי אתי' לו ולא לב"ח לגוף הענקה דלא ישתעבד א"צ קרא דכל דוכתי' לא משתעבד ואקרקפתא דגברא של עבד וודאי הוא דמשתעבד דהא ב"ח הוא ופריע' ב"ח מצוה וע"כ דאתי' דאדון שלו אינו משועבד לב"ח של עבד וא"כ תליא אי בעלמא הלוה השני משתעבד דהיינו דר"נ וא"כ א"ש אביי דס"ל של"ד כמ"ש א"כ שפיר תלי' הך דלו ולא לב"ח לפלוגתא דר"נ וחכמים וכמ"ש אבל לפי דקיי"ל ש"ד ופי' לו ולא לב"ח אתי' כמשמעותו דאף דהענקה ביד עבד לא משתעבד לב"ח א"כ לא תליא כלל בהך דר"ן דאף דאי אין הלכה כר"נ מ"מ דרשינן לו ולא לב"ח כמ"ש הרמב"ם. והיינו אפילו גבה ומחלקותם תליא אי דרשינן ג"ש דשכיר שכיר או לא וקיי"ל דלא דרשינן שכיר שכיר ולכך אין למוכר עצמו הענקה וכמ"ש הריטב"א וא"ש ודברי הרמב"ם ברורים ומיושבים על נכון: ועוד י"ל בישוב הקושי' ראשונה של הש"ך ומחברים והוא דבהך דפליגי ר"ן וחכמים אי מוציאין מזה ונותנים לזה הקשו מ"ט דרבנן הא הוי הפוכי מטרתי דאם יגבה המלוה השני יוציאו מידו המלוה הראשון וא"כ למה לנו חרדה זאת תיכף יגבה מיד לוה השני ותי' דרבנן ס"ל לא אמרינן הפוכי מטרתי ל"ל ויכול השני לומר לאו בעל דברים דידי את ור"ן הוא דס"ל הפוכי מטרתי דחדית לן הכתוב ונתן לאשר אשם וכו' וכן כתב הרשב"א פ"ק דקדושין אבל בסוף קדושין משמע דס"ל באמת בחיים לא נ"מ דמ"ש הא הוי הפוכי מטרתי רק נ"מ לאחר מיתה דיתומים שגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה מהם הטעם משום דמשתעבדי מדר"ן כדאמרי' בפ"ב דפסחים אבל לולי כן הוי טעני יתמי אנן זביננן קרקע ומה לך בו וא"כ נ"מ טובא בין רבנן לר"נ. והנה לתי' זה בחיי' אף לרבנן פשיטא דמוציאין א"כ בעבד עברי דחי אין כאן מחלוקת בין רבנן לר"נ ואיצטרך לכ"מ אף לרבנן לו למעט ב"ח דאין מוציאין ואי ק' באמת הטעם למה צ"ל כמ"ש דאפילו בא ליד עבד אין לב"ח זכות בו ולא ק' אפוכי מטרתי וע"כ צ"ל מאן דס"ל במוכר עצמו אין מעניקין לא מלו קדרש רק לא ילפינן שכיר שכיר כנ"ל. אבל לתי' הא' דאף בחיי' לא ס"ל לרבנן אפוכי מטרתי שפיר י"ל דהך תנא דס"ל מוכר עצמו אין מעניקין ס"ל כרבנן ובכל דוכתי' אין מוציאין ומסתבר למדרש לו ולא למוכר עצמו והנה א"ש דאביי לשיטתו דס"ל בפ"ב דפסחים למפרע גובה ולדידי' יתומים שגבו קרקע לכ"ע ב"ח גובה אפי' דליתא לדר"נ כמבואר שם בגמרא א"כ ל"ל תי' השני דנ"מ לאחר מיתה וצ"ל דפליגי בחיים ולא ס"ל אפוכי מטרתי וא"כ שפיר י"ל דהך לו ולא למוכר עצמו תליא במחלוקת רבנן ור"נ וכמ"ש אבל לפי דקיי"ל מכאן ולהבא גובה וכללא בכל הש"ס אפוכי מטרתי כמ"ש הרשב"א דסוגי' דגמרא סוף כתוב' משמע דלית בהו מחלוקת אמרינן דלאחר מיתה פליגי א"כ לכ"ע איצטרך לו ולא לב"ח דבחיי' ליכא מחלוקת כלל וע"כ צ"ל דמאן דס"ל אין מעניקין למוכר עצמו משום דלא יליף שכיר שכיר והן הן דברי הרמב"ם וא"ש ודוק.