אורים ותומים, תומים · סימן פ״ו, י׳

אין שמעון יכול למחול כו' הרב הש"ך האריך כי רבים חולקים וס"ל דיכול למחול ואם כי הש"ך האריך והסכים עם דעת מחבר דא"י למחול מ"מ פלפל בחכמה אי בכתובה בחיי בעלה שייך מדר"ן ולא מצית למחול או לא ותלי' במה דהקשה הרמב"ן בהא דאמרי' ותזבן לנחבל ומשני כל לגבי בעלה וודאי מחלה וכו' והקשה הרמב"ן איך אפשר למחול הא מחויב מדר"ן ומזה דעת הרמב"ן דאף בדר"נ יכול למחול אבל הר"ן תי' דכתובה לא שייך דר"ן וע"ז השיג הש"ך דלק"מ דאשה שחבלה ומזבנה כתובתה בטובת הנאה לנחבל א"כ דקבל הכתובה לפרעון חבלתו נפרע דמי חבלתו ונמחל שעבודו של חבלו כי כבר קבל הפרעון ואינו עכשיו רק כמו לוקח בעלמא דזבין כתובה והרי היא יכולה למחול דאין כאן דר"נ כי דמי חבלתו כבר נפקע ונמחל זה תורף דבריו ולכאורה נראים דבריו אמנם בתר עיון נראה דאין זה כדאי לדחות דברי הרמב"ן ור"ן חדא וודאי אלו מכרה ברצון כתובתה לפרוע דמי תבלתה פשיטא דצדקו דברי הש"ך דבפרעון נמחל חיוב דחבלה לגמרי אבל כאן הב"ד הגבו לו כתובתה לפרעון חבלתו בטובת הנאה כי כך היה השומא וא"כ וכי בשביל כך נפקע שעבוד ראשון והגע עצמך ב"ח שהגבו לו ב"ד לפרעון חובו קרקע ואח"כ נמצא שאינו שלו וכי פקע שעבוד ראשון וכי אינו טורף מזמן ראשון דהא הגבו' בב"ד בטעות ואף כאן במחילת הכתובה פקע שעבוד והגבי' בטילה מעיקרא ואין כאן גבי' כלל ואף חובו לא פקע זהו חדא אבל שנית יותר נראה דוודאי כל הטעם דמוכר מצי למחול משום דשעבוד הגוף לא היה ללוקח ונשאר למוכר ולכך יכול למחול דא"א למכור שעבוד הגוף ללוקח ואלו היה אפשר למכור שעבוד הגוף ללוקח ודאי דאינו ברשותו למחול רק אמרי' דשעבוד הגוף א"א למכור ואלו בדר"ן א"י למחול משום דשעבוד הגוף הוא למלוה ראשון וא"כ במי שיש לו על לוה שני שעבוד הגוף מכח ר"ן ואח"כ בא מלוה השני והוסיף אומץ למכור לו בקנין ג"כ נוסף על שעבודו כדי לפרעו וכי בשביל כך שעבוד הגוף שיש לו מתחילה פקע אדרבא הוא הוסיף אומץ שהוסיף שבמקום שעבוד נתן לו אף מכירה וכי בשביל כך יגרע כחו אלו היה אפשר למכור שעבוד הגוף אף במכירה היה נמכר דהא כתב לו קני כל שעבודו ואין המוכר מונע לבל יהיה שעבוד הגוף על הלוה רק א"א אבל כאן שכבר יש לו שעבוד הגוף מכח דר"נ והוא הוסיף למוכרו וכי בשביל כך פקע שעבוד הגוף מלוה ואמת כדברי הש"ך כי ע"י מכירה זו פקע שעבוד המלוה השני ואינו משועבד עוד למלוה ראשון אבל שעבוד הגוף של לוה אחרון במה פקע הלא מקדם היה משועבד למלוה ראשון וכי בשביל שמלוה הוסיף למלוה ראשון אומץ ומכרו יוגרע כחו של מלוה ראשון ויפקע שעבודו של לוה אחרון במה נפקע שעבודו של לוה אחרון הוא היה מקדם משועבד והוא עוד משועבד ודבר זה ברור ונכון והמעיין בבעה"ת יראה להדיא כדברי ושגגה במח"כ מהרב הש"ך שדימה הפקעת שעבוד של מלוה שני ללוה שני ובאמת לא כי שעבוד של מלוה שני נפקע במכירה אבל במה נפקע שעבוד של לוה שני מן מקדם הא אף במכירה אלו אפשר לשעבדו הוי משועבד וזה שכבר משועבד ובא איך יהא נפקע. ונכונים דברי הקדמונים בלי פקפוק ועיין בבעה"ת שער נ"א ח"ב דכתב להדי' דלכך במוכר יכול למחול הואיל ולא היה לו זכות מקדם וזה מורה כנ"ל כיון שיש לו שעבוד על הלוה במה יהיה נפקע כח המלוה הראשון וזה ברור: אך הא קשי' לכאורה הא דרך משל דמי חבלה עולה יו"ד דנרין וא"כ אף מכתובה נשתעבד יו"ד דנרין מדר"ן ועכשיו ימכרו בטובת הנאה מכתובתה מאה דינרין ביו"ד ועדיין מה מרוויח הנחבל תשעים דינרים הנותרים תמחול כי מדר"ן לא היה שעבוד רק יו"ד ולא יותר והרווח שלו יהיה עוד תשעים ואלו תמחול כי אלו באו רק מכח מכר. וא"כ הוי עדיין אטרוחי בכדי אבל לפמש"ל ניחא דוודאי באופן הזה שנותנים לו מכתובה יותר מדמי חבלה הקושי' נכונה רק אנן אמרינן שלא ינתן לו בזבינא מכתובה רק יו"ד דינרין כשיעור החבלה וגבי חובלת בבעלה אמרינן דנפישי וכו' משמע בחובלת באחרי' א"ש אפילו דלא נפישי כתובה מחבלה א"כ תזבן ליה כל יו"ד דינרים בעד חמשה היותו בטובת הנאה וחמשה הנותרים תהיה נשאר חייב אם יפול לה ירושה ממ"א וא"כ א"א למחול דמה שתוכל למחול הוא הואיל והבעל לא נשתעבד שעבוד הגוף וכאן הא נשתעבד מדר"נ ומה נ"מ לבעל אם היא נ"ח לנחבל ותצטרך לשלם לו ממ"א או לא סוף כל סוף דמי חבלת' היא חייבת לו וא"א למחול כל כמה דלא גבה ממ"א ואמת אלו נפלה ירושה מחיים קודם גבית כתובה ונפרע הנחבל חמשה דינרים הרי יכולה למחול לבעלה חמשה דינרים כי לא נשתעבד לנחבל מחמת חבלה רק ה' משא"כ אם בעת גביית כתובה עדיין לא גביה ממ"א הרי חיובו בתוק' על כל יו"ד דינרים כי כך חייבת לו ולא פקע שעבודו דבעל מדר"נ בשביל שהתחייבה אשה לשלם לו עוד וגובה ואח"כ בהגיע לה ירושה חייבת לשלם הכל וא"ש והרי זה קרוב לשכר ולא שייך אפסודי ודוק כי הם דברים ברורים ורבים שגו בזה. ובאמת לסברת הש"ך י"ל דכוונת תוס' שם בד"ה ואפילו מחלה כו' דהקשו במאי דקאמרי בגמרא ותזבן לנחבל דאף דתמחול לא תפסיד דהשתא נמי לית ליה מידי והקשה התו' הא וודאי מפסיד דאם לא תמכור יגבה מכתובתה דמי חבלתו והשתא דתמכור תמחול ומפסיד דלכאורה קשה דאם נפרש קושי' תו' דודאי גם בלי מכירה תמחול לבעל שלא יגבה החובל רק בנפיש כתובה מחבלה שהחבלה יו"ד דינרין וכתובתה עשרים א"כ צריכה למחול כל כתובה להפקי' כח הנחבל דכל מה שנ"ח הבעל הנחבל גובה א"כ איך תפסיד משלה יו"ד דינרין מה שהיה נשאר לה אם לא היתה מוחלת כלל משא"כ במוכרת לנחבל כל עשרים בעד דמי חבלתו וכיון דלא ישאר לה מידי תמחול ולמכור החצי מכתובה כתבתי לעיל סי' ס"ו בכומ"ס א"א למכור לחצאין ע"ש קשה מה דוחקי' דתו' להכניס עצמם בתי' דחוק נימא דאכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי בדנפיש כתובה וקושית הגמרא דסתם קתני פגיעתן רעה אפילו דלא נפיש וא"כ קשה ותזבן דהא אח"כ פריך הגמרא ג"כ גבי בעל מגרש לה וגבי בחבלה מבואר דס"ל לגמר' בס"ד דאיירי סתם אפילו בדלא נפיש ואי דקושי' התו' ה"ל לגמרא לתרץ כן בדנפיש מלבד דזה דחוק דקושטא דמלתא קאמר אף גם כל קושייתם צ"ל גם כן דהוא רק בס"ד דלא אמרינן ר"מ הוא דאסור להשהות כמ"ש מהרש"א להדיא אבל לפי הך שנויא במסקנא ר"מ היא אין מקום לקושי' תוס' וא"כ עכצ"ל דהקושי' הוא לס"ד. אבל אי אמרינן כפי' הש"ך א"ש קושי' תו' דמפסיד דלעולם שיעור חבלה א"א לה למחול דמשתעבד מדר"נ משא"כ אם תזבן כתובתה פקע שעבוד' דר"ן ומצית למחול ותמחול. אך לו יהיה כן יש להם מקושי' זו ראיה ברורה כי תי' תי' דחוק למאוד כנראה שכתבו כיון דהשתא ל"ל אינו קרוי הפסד דהא זה הספק דיגבה מ"מ ממון מיקרי ואיכא אינשי דיהבי על זה זוזי כדאמרי' דתמכור בטובת הנאה ועדי' זוממין מתחייבין ממון ברוצים להפסיד כתובתה משום טובת הנאה כדאמרי' בריש מכות אומדין כמה אדם רוצה ליתן ואיך לא יהיה זה הפסד. ואמת די"ל דכוונת תו' דהוא ס"ס אולי לא יבא לכלל גבי' ואת"ל דתבוא אולי לא תמחול דבס"ד לא אמרינן וודאי מחלה אבל זה דוחק וגם בתי' הגמרא ודאי מחלה לא ה"ל אטרוחי בכדי הא איכא פסידא ולכן יפה הקשו דאין מקום לקושי' הגמרא והוצרך הר"ן לחלק בכתובה לשאר שט"ח (ואפילו לדעת הש"ך יש ראיה לדברי הרמב"ן ור"ן מהא שמעת' דקשה דלא תמכור כתובה רק הב"ד ישומו דמי חבלה כמה הם שוים נגד דמי שט"ח בטובת הנאה שלא יגבה בהחלט כי אם לאחר שתתאלמן וכו' והם עולים יותר מאלו פרעון שלו בהחלט ובטח ותעשה לו שטר כזה מדמים הללו והנחבל ימכרו בטובת הנאה כי מ"ש דמזבני הכתובה או שט"ח ההוא שכתובה משועבד ע"ז ואם תבוא לכלל גבי' הלה יגבה שטרו והרי הוא יותר אלים שעבוד על הכתובה מדר"ן מאלו מכרה לו כתובה להדיא דלא הוי רק דרבנן ותו ליכא למיחש לגבי בעל מחלה דהא משתעבד לב"ח בשטר ההוא מדר"נ. וכאן אין פקפוק מדברי הש"ך ומכל מה שכתבנו ואפילו נימא בדוחק דבשלמא בזבנה כתובה נמכר כתובה של ק' ביו"ד ואין כאן חשש רבית אבל הנחבל שיש לו חוב עליו ביו"ד ונימא דתעשה לו שטר ביותר הואיל וגבי' מספק הוי נחשב כרבית מלבד דזה דוחק כמ"ש הגהת רא"ש בכתובות פ' אעפ"י דמה שהבעל מוסיף חומש ליכא רבית הואיל ואינו תלוי בזמן ואם תבוא תיכף לכלל גבי' מחויב לשלם הכל ואף זה בכלל דאין תלוי בזמן דאם תיכף תתאלמן יגבה רק טובת הנאה הוא בשביל ספק גבי'. אף גם בחבלה בבעלה דאמרי' בדנפיש כתובה מדמי חבלה א"א למכור לבעלה דאסור להשהות וכו' עדיין קשה אם חבלתו חמשי' וכתובתה ק' נימא ליקח חמשים מכתובה ונחליט לו בכ"ה זהו' כי כך השומא של טובת הנאה ואי דכ"ה הנשארים יהיה על חמשים הנותרים בכתובה ומגרע תקנת' דרבנן ותהא קלה לגרש כי בעד כ"ה הנותרים תתן לו שטר והבעל ימכור השטר וא"כ תו ליכא קלה בעינו להוציאה דכשיגרשנה יצטרך ללשם כל רמשים הנותרים במלואו כ"ה לרשה וכ"ה לבעל השטר ובעד השטר ינתן לו י"ב דינרי' וא"כ מרוויח הבעל י"ב דינרי' הללו כי עכשיו בלי זבינה גובה רק מכתובה חמשי' וכפי שכתבתי עדיין יגבה חמשים שנישום לו בעד כ"ה ויגבה י"ב דינרים משטר הנמכר וזהו לי רווח ובעל השטר אין לו פחד דא"א למחול דה"ל מדר"ן וזהו ראיה ברורה לדברי רמב"ן והר"ן ודוק ועיין לעיל מ"ש בסי' ס"ו דהמשנה דקתני נתגרשה חייב' פשיטא מה קמ"ל וגם איך פסיקא ליה דחייבת הא וודאי תמחול לבעל נגד הנחבל ונ"מ לית לה ש"מ דא"א למחול כי משועבד מדר"ן וזה קמ"ל דחייב' בוודאי ואין בו מחילה) . והנה נשוב לדברי תוס' ורא"ש ונחקור אן דעתם נוטה כי נראה דעת של תורה נוטה דגם הם ס"ל כרמב"ן ור"ן מלבד מה שכתבתי לעיל בריש סי' הוכחה מדברי רא"ש וטור דס"ל כרמב"ן ור"ן אך לא מטעמי' דר"ן רק מטעם אחר כמס"ל באריכות והוא דהם הקשו איך תוכל למחול הא אסור להשהות בלי כתובה ותי' דיכתוב לה חדשה ואח"כ הקשו הא תהיה חייבת לשלם מד"ג ותי' כיון דאין לה עתה לשלם לא מהני והוי אטרוחי וכו' והדבר תמוה דהא ראשית הקנין היה כך דיהיב זוזי על גביית כתובה ועדיין זה במקומו דאף דתמחול הלא יצטרך ליתן לה כתובה חדשה ותזבן שנית בטובת הנאה לשלם היזקו בדינ' דגרמי ואם תמחול עדיין צריך לכתוב לה כתובה ויבא שני' עד שיבא לכלל גבי' ואין מפסיד בזבינו דבר ועיין במהרש"א דנתכיון לקושי' זו אם כי דבריו סתומים קצת מ"מ זו הכוונה בקושייתו וצ"ע לכאורה ול"ל דתערי' ותתן לאחד קודם מחילה שט"ח בסך מה ואח"כ תמחול אם יכתוב כתובה חדשה לא יכול הלוקח כתובה לגבות מד"ג כי שעבודו מתחיל מעת מחילה וקדמו שטר דאם אנו חוששין לזה אין כאן ראיה לדשמואל דמחלו מחול רק א"א לנו להכריחה למכור כתובתה דהא יום א' קודם מכירה דהא א"א שתהיה הכל תביעתה בב"ד ואהדורי בתר קונה לקנות כתובתה וכדומה הכל ביום אחד תכתוב שטר לאחר והוא קודם למכירה ובפרט אם תכתוב לו מא"ק אף שטרו בכלל אלא וודאי דלזה אין לחוש דתעשה קנוניא עם איש אחר לא חיישינן כמ"ש המחברים בכמה דוכתא דאין אדם חוטא וכו' ועם הבעל ליכא למיחוש דאם תכתוב שט"ח על שמו כשעור כתובה היא קלה בעיניו להוציאה ואסור להשהות ועיין תוס' ד"ה כגון וכו' דווקא בחבלה התירו דמעשי' גרמה אבל לעשות שטר אסור וא"כ ליכא חששא בזה ועדיין קושי' הנ"ל במקומו ודוחק לומר דהבעל יערים לאחר מחילה למכור כל נכסיו ואח"כ יכתוב לה כתובה חדשה ותו ליכא שעבוד כתובה ואין כתובתה אפילו בעת גבי' שוה כלום כי ממאי תגבה דא"כ לא הל"ל דיכתוב כתובה חדשה רק לאו דוקא מוחלת לגמרי רק תכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכתובתה קיי' ומותר לשהות אלא דלהברח' מבעל לא חיישינן כולי האי: וליישב זה בתו' יש לנו שני דרכים והוא דוודאי י"ל לומר הא דאמרי' כל לגבי בעלה מחלה לאו דוקא לבעלה ה"ה במותו לגבי יורשי' דמקרבת דעתה לגבם וכן צ"ל לרמב"ם דס"ל האשה שעודה תחת בעלה אין לה יד למחול איך אמרי' לגבי בעל וודאי מחלה ועיי' בב"ש מ"ש בזה ודוחק לומר דס"ל כהך תי' התו' דיגרשנה ואח"כ תמחול וישוב לקחת' דא"כ איך סתם הרמב"ם אשה שחבלה פגיעתה רעה אשת כהן אין פגיעת' רעה דתזבן כתובתה דלגרשה ולשוב לקחתה א"א (ובחדושי כתבתי בזה לתוס' דתי' שמא יגרשנה אשת כהן מא"ל ואין כאן מקומו) ועיי' לעיל סי' ס"ז רק צ"ל הכוונה במותו תמחול ליורשים דמקרבה לגבם וטוב תתה להם מלאיש אחר וגם תוס' ס"ל כך סברא רק קשיא קושי' הרמב"ן ותזבן לנחבל המשועבד מדר"ן וצ"ל תי' הר"ן דלא מטו זמני' והגבי' מספק רק ה"מ אם יש לחוש דמחלה בחיי בעלה אבל אם אמרי' דכל החשש ליורשים א"כ הם משתעבדי מדר"ן דאז החוב ברור וגמור ולכך תי' התו' דתמחול לבעלה ויכתוב לה עוד כתובתה חדשה ומעתה יש לומר דס"ל לתוס' כמ"ש מהרש"ל דלמ"ד דיני דגרמי קנסא לא שייך גבי מסור מדר"ן דבדרבנן לא אמרו כמ"ש לעיל ותוס' ס"ל בכמה דוכתא דד"ג קנסא וא"כ שפיר תי' תו' בקושיתם דתחייב מד"נ במוחלת ואי דיש ללוקח שעבוד על כתובה חדשה זו לא תמחול רק ליורשים ואי דאז משתעבד מדר"ן דהא ללוקח אין חייבת רק מדינא דגרמי וד"ג קנסא ולית ביה משום דר"ן וא"ש. ויש לבעלי סברא זו ראיה מכאן כי הם קשיא להו קוש' התוס' וס"ל תי' תוס' ולמען לא יקשה ממ"ש ס"ל דבדינא גרמי לא אמרי' מדר"ן ובאמת אין הטעם הואיל והוי דרבנן דפשיטא יפה טען הש"ך דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון וש"ך כתב אנה מצינו בכל הש"ס דבדרבנן לא שייך דר"נ ותמהני איפכא הל"ל דמצינו ההיפך בהך מי שהיה נושה באחיו וכו' דאמרינן לא אשכחן תרי חומרות בכתוב' ופי' רש"י הואיל דהיא דרבנן הרי דחומרא דר"ן זולת חומר' דר"מ אמרי' אף דהוא דרבנן ואפילו לפי' הרי"ף וסייעתו דפי' בגמ' לא אשכחן תרי תנאי להדדי לכך פסק לתקנ' הגאונים שייך בכתובה תרתי תקנת גאוני' ודר"נ. פשיטא דאיכא ראי' דקיי"ל כתובה דרבנן ומ"מ פסקינן ביה דר"ן. רק נראה דס"ל כי אמרינן דר"נ היכא דאשתעבדו נכסי לגמרי בהחלט אבל למאן דאמר ד"ג קנסא במת קודם שעמד בדין לא קנסי' בנו אחריו אף דהניח אחריות נכסים וא"כ ליכא כאן שעבוד ברור ואיך ישתעבד מדר"ן דהא בעת גרמי לא נשתעבדו נכסיו וגם לא ילפי' קנסא דרבנן מממון דרבנן אך אף דאפשר לומר כי בעלי סברא זו תמכו יסודתם מהנ"ל קשה לכוונו בתו' מה דלא מצינו לתו' בשום דוכתא דיסברו כן דבד"ג לא שייך דר"נ וכל כי האי ה"ל לפרושי. ובפרטות שאין זה תי' בכוונת הרא"ש דס"ל להדי' בב"ק דהוי דינא ולא קנסא כדעת הרמב"ן ולכך הוצרך לחלק שם בין גרמא לגרמי ולמ"ד קנסא אין צריך לחילוק זה ועיין לקמן סי' שפ"ו. ויש מקום בתו' בדרך אחר והוא דס"ל לתו' כדעת ת"י כתובות דף י"ט ד"ה כגון הובא בהגהת הרא"ש והרבה מחברים ועיין ב"ח ס"ס פ"ה ובש"ך ר"ס זה דכי אמרינן דר"נ היינו שכבר נתחייב לוי לשמעון קודם שלוה שמעון מראובן אבל אם נתחייב אח"כ לא משתעבד וא"כ א"ש די"ל כנ"ל דהא דלא תי' התו' דתמחול ליורשים משום דהא אז חל שעבודא דר"נ כנ"ל ולכך תירוץ דתמחול בחייו ויכתוב כתוב' חדשה וא"כ ל"ק מד"ג דיגבה מכתובה חדשה דאז תמחול לאחר מיתה ולא קשה מדר"ן דהא אז קדמ' חוב דד"ג קודם לכתובה דמחילה קודמת תו לא שייך דר"נ ובידה למחול משא"כ בלי מחילה קדמה הכתוב' לחבלה וחל שעבודא דר"נ וא"ש ובזה י"ל נמי מה שק' דאיך ודאי תמחול הא מוכרת לא הפסיד' כתובת בנין דכרין ובמחילה הפסידה וצ"ל ליתומים תמחול ותו ליכא כתובת בנין דכרין ודוק. ובהך ניחא מש"כ התוס' הא לר"מ סוף ביאה א"י למחול ולכאורה קשה מאי קושי' הא דלר"מ אין יכול למחול היינו מאתים אבל אם יש לה ת' לכתובתה פשיטא דיכול למחול ר' כיון דנשאר לה כשיעור כתובה וא"כ הא כ' התו' בלא"ה דיכתוב כתובה חדשה א"כ י"ל מקדם יכתוב כתובה חדשה והרי לה כתובה בת' ותמחול הנך ר' דזבנ' לאחרים ויפסיד הלוקח ובכה"ג ודאי מצי' מחול דהא יש לה כתובה ולפי הנ"ל ניחא דא"כ דכותב לה עוד כתובה טרם מחילה וא"כ מה תועיל במחילתה דיגבה מד"ג ואי דתמחול ליורשים הא משעבדי מדר"ן דהא המחילה וחיוב דד"ג בא אחר כתיבת הכתובה וחל דר"ן וע"כ צ"ל דלא יכתוב כתובה חדשה רק לאחר מחילה ואם כן קדמה דינא גרמי ולא משתעבד כנ"ל והא דכתבו ואת"ל דבסוף ביאה אינו יכול למחול יגרשנה ותמחול וכו' אין הכוונה שתמחול לאחר גירושין דא"כ הדר דינא דר"נ רק ימחול קודם גירושין דכי אמרי' סוף ביאה א"י למחול היינו במוחלת ודר עמה אבל אם מוחלת ומגרש לה ואי דר עמה לאחר מחילה מותר וא"כ כך כוונת התו' ועכ"פ לא שייך גבי' דר"נ ודוק. ועיי' ב"ש סי' ס"ה סק"ט ותראה כדברי ובזה י"ל בישוב מה שקשה על מהרש"א לפי דעתו בב"ב דף קמ"ז דאף לר"ת במכרה כתובה בנשואה ומוחלת בגירושין תשלם הכל א"כ להך תי' דמוחלת בעת גירושין איך יתכן לר"ת ולפמ"ש ניחא דהא כוונה דמוחלת קודם גירושין רק מגרשה אח"כ ואין דר עמה. ובזה יובן ג"כ מש"כ התו' בכתובות דף י"ט ד"ה וכגון שחב (ועיין לעיל סי' ס"ו בתומים ס"ק שנ"א דגם התו' ב"ב דקמ"ז כוונו לזה לדעת מהרש"א ע"ש) דהקשו איך אמרינן במצא שובר דנאמנת במגו דמחלה דילמא אינה רוצה למחול לבעלה להפסיד. ותמה המהרש"א דלמה לא תאמין לו כמו בשובר ותעשה קנוניא כמ"ש הרא"ש ולפי הנ"ל ניחא די"ל האשה אינה מאמינה לבעלה כמ"ש תו' שם ב"ב האשה בושה לתבוע בעלה בב"ד רק טרם שתאמר בב"ד להחזיר השובר לבעלה צריך הבעל לעשות לה מסך הלזה כתובה מחדש ואי דיבא הלוקח כתובה לומר מכרת לי דבר שאינו החזיר מעותי וירצה לגבות מהך כתוב' חדשה תמחול לגבי יורשים ואי דיש כאן שעבוד מדר"נ הא המכירה למפרע בטל א"כ חוב לוקח חל מאז וכתובתה נכתבה אח"כ בעת חזרת השובר משא"כ אם תמחול כיצד תעשה תמחול מתחילה א"כ יפשוט לה בעלה רגל ובושה לתבוע בב"ד כמ"ש תוס' ואם יכתוב לה תחילה ואח"כ תמחול מה תועיל הלא יבוא הלוקח לגבות מדינא דגרמי ואי דתמחול ליורשים הא חל דר"נ דהא הכתובה קודמת לחוב דינא דגרמי דחל מעת מחיל' וא"ש דמפסדת ממ"נ ודו"ק (ובהכי ניחא מה שהקשינו במה דס"ל לר"י אפילו בלי ד"ג דמים שקיבל צריך להחזיר א"כ איך קאמרי תו' בב"ב דאם בריי' דב"מ כמאן דלא דן ד"ג אין קושי' לר"י וק' הא עדיין קשה במוחלת תצטרך לשלם דמים שקיבל' דכל קושי' מוחלת ד"ג בשמחלה מאוחר לכתובה חדשה וחל דר"ן משא"כ בשובר ואם אמרי' בלי ד"ג צריך לשלם דמים שקיבל צ"ל דמכירה בטל למפרע דע"ת זה לא לקח שימחול וא"כ עדיין חוב קודם לכתובה מיהו לפמ"ש התו' דלכך מצי' למחול דה"ל ככותבת התקבלתי איך שייך קבל' לחצאין ולק"מ): וזהו נראה מכמה דברים שדעת תו' נוטי' לדברי הגהת הרא"ש ובעלי סברא זו יש להם ממ"ש ראי' ברורה. אך אף דיש מקום ופנים בהלכה ברורה בכוונת התו' כמ"ש מ"מ בדברי הרא"ש ק' לכוונם דיסבור הרא"ש דלא נשתעבד מדר"ן אם הלואה שנית נעשית אחר הלואה ראשונה דמלבד דבנו הטור לא ס"ל כן להדיא בדוכתא טובא סי' זה וסי' פ"ה וקי"א אף גם בתשובה כלל ל"ה בעובד' הנ"ל דנתן סבלונות ואחר ניסת לאחר דכ' דאם ניתן נדוניא הבעל לתבוע דבעל סבלונות מפיק מדר"ן אף דקדם סבלונות לנדוני' נשואי שני ואין לדחוק ולומר מה שבלא"ה צ"ל בישוב דברי המרדכי בכתובות בהא דמוחלת כתובה לא הפסידה כתובת בנין דכרין והקשה איך תוכל למחול הא אסור להשהות בלי כתובה ותירוץ דמוחלת בכה"ג אם ימות בעלה כתובה נמחל ואם יגרשנה יחויב ליתן כתובה דתו אין קלה בעיניו להוציא' ואלו בב"ק בשמעתי' הנ"ל הקשה דתזבן כתובה בחובלת בבעלה לבעלה ע"ת כך שאם ימות שתפסיד ואם יגרשנה דיתן לה ואלא ש"מ דאף בכה"ג אסור לר"מ דלא פלוג עבדו רבנן ודברי מרדכי סותרים זא"ז וגם להך מרדכי דכתובות קשיא מהך דחובלת וצ"ל דכוונ' מרדכי באמרו לא פליג היינו דאין לנו ב"ד להשיא עצה בכך ומכ"ש שלא להכריח' על כך כיון דתיקן חכמים בכתובה יש לנו להוסיף אומץ על תקנתא ולא שיה' ב"ד מגרעים תקנתא וליתן יד להקל בכתובה וילמדו תועים אם הב"ד עשו כך אף אנו נוסיף ויצא ח"ו משפט מעוקל וראוי לב"ד להזהר על תקנת חכמים באומץ השמירה וסייג ולא נאות לב"ד לעשות כן אבל אם מעצמם עשו כך ומחל' זו לבעלה באם ימות אבל לא כשתתגרש אין ביד ב"ד למחות על זה ואינו בכלל איסור להשהות בלי כתובה כיון דליכא טעמא דקלה בעיניו להוציאה וכולי האי לא אמרי' לא פלוג למחות בידם שעשו בלי הכרח ועצת ב"ד וא"כ א"ש דכאן בב"ק הקושי' דכל השקלי וטריא שהב"ד יכופו לאשה למכור הכתובה וכו' ובזה יפה תי' המרדכי דלא פלוג עבדו רבנן משא"כ שם בכתובות היא בעצמה מוחלת כתובתה לבעלה בלי כפי' ודעת ב"ד כלל שפיר יתכן כמ"ש מרדכי דמוחלת ע"ת הנ"ל וא"ש ודברי מרדכי נכונים ולית בהו סתירה כלל. וא"כ אף בתו' ורא"ש י"ל כן דמתחילה אין לב"ד לומר לה שתעשה כן כנ"ל דלא פלוג אבל אנו חוששים שתמחול הכתובה והוא יכתוב לה כתובה חדשה והיינו בזה אופן שאם יגרשנה יהי' לה כתובתה ולא במותו כנ"ל במרדכי וזה יעשה מעצמן בלי ב"ד ואין למחות בידם מחמת שתהיה קלה להוציאה דהא אם יגרשנה מחויב ליתן לה ומ"מ שהלוקח יפסיד דאם נזבין כתובה כזה אין קונה אפי' בפרוטה דמהכ"ת יגרשי אשה אשר לבטח עמו ומיתה שכיח אבל גירושין לא שכיח כל ומי השוטה אשר יתן ע"ז מעותיו בספק גירושין וא"כ יפסיד הלוקח וא"ש. אך אעפ"י שדברים בעצמותן ישרים ונכונים מ"מ קשי' לכוונם בדברי תו' והרא"ש דל"ל כתובה חדשה ה"ל לשנויא דתהי' מוחלת ע"ת זה דמ"ש דיכולה למחול לגמרי ומ"ש דתמחול ע"ת שלא יחויב ליתן כתובתה רק כשיגרשנה וא"כ מפסיד הלוקח כמ"ש ואדרבא נראה לכתוב כתובה בנוסח זה לכ"ע אסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בכתוב'. ולכן אין לנו בדברי הרא"ש אלא כפי מ"ש הכנה"ג בשם הרש"ך דאם כתב בשט"ח דמשתעבד לו ולא לב"ח אין עליו חיוב דר"נ דה"ל תנאי שבממון קיים וא"כ י"ל דיכתוב לה כתובה חדשה לאחר מחילה ויכתוב לה ולא לב"ח והרי זה קיים בתקנת חכמים דלא קלה בעינו להוציאה כלל ומ"מ לא משתעבד מדר"ן וא"כ לאחר מיתה תמחול ליורשים ולא שייך כאן דר"נ דהא התנה כך וא"ש. ונמצא דברי הרמב"ן והר"ן ברורים בתו' ורא"ש דבדר"נ לא מצי מחיל ובכתובה כל זמן שיושבת תחת בעלה לא שייך דר"נ אי מטעם דר"ן או מטעם שכתבתי ברא"ש ס"ק א'. אלא דנ"מ בנדוניא להר"ן אף בזה לא שייך דר"נ דהא ג"כ בספק אתי' אם תמות אין כאן גבי' ולשיטת הרא"ש כפי מש"ל בנדוני' שייך דר"נ ולפמ"ש לקמן בסי' תכ"ד טור ורמ"א פסקו כרא"ש. וכן נכון דסברת הר"ן בלא"ה יחידה ולא אמרו רק מכח קושי' כנ"ל והבו דלא לוסיף בנדוניא שהכניס' לו וכנ"ל. (ואמת כי בחדושי לכתובו' עשיתי לסברת הר"ן סמוכים מדברי הרא"ש דפסק בלוותה לצורך מזונות המלוה מוציא מיד הבעל מדר"ן וא"צ פסיקת ב"ד ואלו בקטנה שלוותה דדייקי' טעמא דמיאנה הא לא מיאנה ולוותה צריך בעל לשלם מצריך הרא"ש דווקא פסיקת ב"ד ותמה הג"ת. ולפי' הר"ן ניחא דשם בקטנה לא שייך דר"ן דהא בידה למאן ולא פסיק החוב וה"ל כמו כתוב' בחיי בעלה ולא שייך דר"נ ולכך בעי בפסיקה והארכתי שם) וכמו כן יצא לנו מהנ"ל דאם הלואת שמעון ללוי מאוחר מהלואת שמעון מראובן דנוטים דעת תו' כהנך רבוותא דס"ל דלא משתעבד מדר"נ וא"כ וודאי דאי מחיל דמצי הלוה אחרון לומר קים לי' כיון דהרב' רבותא ס"ל אף בדר"נ מצי מחיל וכאן כמה רבותא דס"ל דלא חל כלל באופן זה דר"נ וא"כ הרי כאן ממש רוב הפוסקים דס"ל דמחילתו הוי מחילה ויכול לומר קים לי בצירוף הפוסקים מתרי טעמא כמש"ל בקונטרס התפיסות. אך קשה להנך רבוותא א"כ שטרו' מאוחרי' איך יוכשרו הא מפסיד ללוה השני דזה ראובן הלוה בניסן לשמעון ושמעון הלוה באייר ללוי ולא משתעבד לוי לראובן כלל ויכול שמעון למחול וכדומה אבל העדים שאחרו שטרו של ראובן מניסן לסיון א"כ לוי משועבד לו וא"י למחול ואפשר לומר בדכתב לי' דאקני מודים דמ"ש דהי' אז חייב או שנתחייב אח"כ אם כ' לו כל מה שיהי' לו משועבד לך אפי' דאקני ולא אמרו רק בדלא כתב לי' דאקני וא"כ לק"מ דבאמת קיי"ל שטרי מאוחרים אינן כשרים רק בדכתב ליה דאקני ולק"מ. ומזה נתבאר דהרא"ש ס"ל דר"נ א"י למחול ולכך יפה פסק הטור דא"י למחול ולא קשה הא בפסקיו בכתובות פסק דיכול למחול ואיך סמך הטור אתשובה ולא על פסקיו כמ"ש הכנה"ג והט"ז דלפמ"ש הרא"ש בהחובל גופא ס"ל כן וכמ"ש בריש סי' זה באריכות ומש"כ הש"ך בקושי' הרמב"ן שהקשה מהרש"ל ג"כ במצא שובר איך נימא דיחזיר במגו דמוחלת אולי אשה זו חייבת לאחרים ולא מצית למחול אבל בהחזרת שובר בניסן כבר פרוע הוא מקודם ומפסד למלווים. דלא שכיח שילוה לאשה היושבת תחת בעלה. מלבד כי דבריו דחוקים בעצמם אף גם עדיין לא הועיל במשנה מצא שוברים לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך וכו' הא אמר תנו נותנים וקשה קושי' הגמ' וניחוש לקנוניא דל"ל כדשמואל דהא יש לחוש דחייב לאחרים ולא מהני מחילה ובזה לא שייך תי' הש"ך. ואין רצוני להאריך בזה כי כבר כתבתי בזה לעיל סי' ס"ו וסי' נ"ד באריכות ע"ש אלא אחרי כל טורח מו"מ זה ובירור דברים לא נחה דעתי במה שהחליטו דא"י למחול ומי יתן ואדע ענינו דהא מוסכם לעיל סי' פ"ה ולקמן סי' קי"א ראובן שהלוה לשמעון ושמעון ללוי באופן שמשתעבד לוי לראובן מדר"נ ומכר או נתן שמעון שטרו לאחר ליהודה אם גבה יהודה מלוי מטלטלין אין לראובן טענה עליו כלל דהואיל דפרע במטלטלין הוי כאלו הגיעו מטלטלין ליד שמעון ומכרם דלא משתעבדי כנ"ל בסי' פ"ה באריכות א"כ למה גרע כח לוי אם שמעון נתן שטר לאחר ליהודה במתנה זכה יהודה ופקע שעבודו של ראובן ועכשיו דנתנו ללוי עצמו ומוותר לו חובו יהיה גרע כחו ויערער ראובן וכי לא יפה כחו שהוא מוחזק בשלו ומש"כ מאומר מחול לך או נתון לך ועוד בטלה כל הפלפול אי מצי מחל או לא הלא יוכל לומר נתון לך במתנה ודבר זה קשה עלי מאוד ועיי' בש"ך סי' זה סק"ה בפסקא מיהו נ"ל וכו' דכתב להדיא דלא גרע אומר אמנה או פרוע או מחול מאלו ניתן לו במתנה ע"ש והאמת אתו וכן מוכח מתו' כתובות דף פ"א ע"ב דיפה כחו של הלוה במחילה ממתנה דהקשו דאמאי לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי דלמחול לנפשי' ומה קושי' הא אי רוצה ליתן מתנה אינו רשאי כמבואר שם בגמרא ואיך יהיה יכול למחול אלא צריך לומר דיפה כחו במחילה מן מתנה ואם כן קשיא לי מה שנא דנותנן לאחר ומה שנא דנותנן לו הא הטעם דהוי כאלו באו לידו ונותנם כמ"ש לעיל בסי' פ"ה ואף זהו כמוהו דהוי ליה כגבה כבר וחזר ונותנם לו והגע עצמך אלו פרע לוי במטלטלין וחזר שמעון ונותנם לו מי יכול ראובן לערער ואף זהו כמוהו. והרא"ש כתב בתשובה הביאו הטור ס"ס זה דלכך יכול להלות שמעון ללוי לזמן רב ואין ראובן יכול למחות דהא אלו נתן לו המעות במתנה וכי יכול ראובן לעכב וא"כ אף אח"כ דמרחיב לו הזמן או מחל ג"כ נימא דיהי' כגבה ונתן או מכר לאחר דאין ביד ראובן לערער ואף זהו כמוהו דהא הרחבה דן ליה הרא"ש למתנה והא במתנה גבי מטלטלין מבואר דאין יכול לעכב ולמה יעכב על הרחבת זמן וכדומה כללו של דבר תמה אני ולא אדע נפשי שמתני עיני חכתה לה' להאיר חשכי. ולכן לבי אנסני לדון בדבר חדש כי בלא"ה קשי' לי שיהיו דברי הרא"ש בכתובות פ"ב לא זו שסותרים דברי התשובה כמש"ל אף גם לפי מש"כ דבריו בב"ק מורים דס"ל דבדר"נ אי אפשר למחול ונוסיף על זה דהא הרא"ש בב"ב פרק הספינה כתב דמכירת שטרות דרבנן הואיל ויכול למחול ובפ' מ"ש אמרינן דלכך יכול למחול דירושה דרבנן ואח"כ כתב דר"ת ס"ל מכירה דאוריי' רק תרי שעבודים יש וכו' הא למאן דס"ל דרבנן ל"א סברא זו רק המחילה תלי' הואיל ומכירה דרבנן וכ"כ בהכותב דלרי"ף דס"ל דמכירה דרבנן הטעם דמחילה משום דמכירה דרבנן ואולם דעת הרא"ש בפ' הספינה מורה בביאור דס"ל דרבנן כמ"ש הטור שם ברמזי' דס"ל דרבנן וא"כ איך ס"ד דבדר"ן יהי' מחילה הא דאוריית' גמורה היא ואיך שייך ביה מחילה לטעם האומרי' דמצי למחול היותו דרבנן. ולכן נראה וודאי אם יש ללוה האחרון קרקעות א"כ עיקר שעבודו על קרקעות והם משועבדים למלוה ראשון ואם מכר שטרו ליהודה כנ"ל וגבה בו קרקע קי"ל לעיל בפ"ה דאינו מועיל וראובן מוציא מידו א"כ במוחל אמרי' מסתמא הי' מגבה לו קרקע דע"ז עיקר שעבודו והקרקע א"י למכור וליתן לאחר ולא ללוה וגם למחול א"י ואף דיטעון לוי אני הייתי מגבה לו מטלטלים אין שומעי' לו דכל כמה דלא גבה סתמא דגבי' ושעבודו על קרקע וא"כ איך אפשר למחול ולהפקיע שעבודו אפי' גבה א"י למוכרו וליתן במתנ' ועיין בתו' ב"ב דע"ו דהקשו דיהיה מכירת שטרות דאוריי' דה"ל שעבוד קרקעות ונקנה בשטר ולא יועיל מחילה ע"ש ול"א דהוי טען במטלטלין הייתי פורע וא"כ אין כאן קנין כלל דמחוסר משיכה אלא צ"ל לאו כל כמיני' דעיקר גבי' בקרקעות דהוא משועבד ולא מצי למימר במטלטלין הייתי מגבה אבל בלוי שהוא לוה אחרון שאין לו קרקעות רק מטלטלין מהכ"ת לא יועיל מחילה כמ"ש דהא כל שעבוד' על מטלטלין ואלו גבה יכול ליתנן לאחר ומכ"ש ללוה והיינו מחילה כמ"ש הש"ך דלא גרע וזה ברור ואמת ולא שייך שעבודו על קרקע דהא ל"ל ומ"ש מחיל ומ"ש פרע לו והוא נתנם במתנה לו והרי הוא כאלו קבלם: ולכן כל מה שכתבו המחברים הכל באית ליה קרקע וביחוד כמ"ש בהך דהחובל דשם הכל בקרקע דמטלטלים לא נשתעבד כלל בכתובה. וכן במצא שובר בב"מ הכל ע"כ ביש לו קרקע אבל בהך דכתובות האומר שטר אמנה א"נ משום דחב אחרים סתמא קתני הן יש ללוה קרקעות או אין לו רק מטלטלין יפה הקשה הרא"ש דה"ל מגו דמחל או שנתן לו במתנה שפתיו ברור מיללו ולכך הוצרך לכנוס בתי' אחרים ואין כאן סתיר' כלל והפוסקים דתירצו על הך קושי' האו' שטר אמנה דהא מצי מחיל דבר"ן לא מצי למחול מוקי ליה באמת בכה"ג דאית ליה קרקע והרא"ש לא נח לו בזה ובהכי יש להבין דר"ן בפ"ב דכתובות הביא הך תי' דבדר"נ לא מצי מחיל והב"י כתב שנראה שכך דעתו ואלו גבי מי שהיה נושה באחיו לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי הקשה דלמחול לנפשיה ולא הזכיר כלל מהך סברא דהא דר"ן א"י למחול וקשי' אדידי' ולפמ"ש ניחא דשם הא ליכא ליבם כלל רק מטלטלין דקאמר אינה משנ' משום דהוי מטלטלין דיתמי ודייק ליה מדקאמר יקח קרקע ולא קאמר יתן ויאכל פיר"ת ש"מ דל"ל קרקע ולכך יפה הק' דלמחול ואמת התו' שם פ"ב דכתובות ד"ה וכגון שחב כתבו דבהך תי' דבדר"ן א"י למחול מיושב הך קו' דלמחול היבם לנפשי' אף דשם משמע דל"ל קרקע כמ"ש אך י"ל הא דמחלקינן בין קרקע למטלטלין משום דאמרי' לו יהיה אלא מתנ' הא יכול ליתן לאחר וא"כ שם דלא מצי ליתן כדאמרי' שם מכרו אינו מכור אף זהו ליתא דלמחול בדר"ן וא"ש. ולכן נראה ברור לדינא כיון דבלא"ה הרבה ס"ל דיכול למחול כו' והכרעת הש"ך הוא משום דהא משתעבד לראשון ובמטלטלין הא לא אשתעבד א"כ אם אין ללוה אחרון רק מטלטלין וודאי דיכול המוחזק לומר קים לי דמצי למחול וכמו כן אם מלוה ראשון בע"פ דהא אפי' גבה קרקע יכול למכור ואין למלוה ראשון בו ג"כ י"ל דמצי למחול וכן לפענ"ד הלכה ברורה למעשה. והנה הרב הש"ך הקשה דרמ"א דסתם כאן דא"י למחול כדעת המחבר ולא הגיה כלום ובא"ע סי' ע' פסק דלוותה לצורך מזונות מוציא המלוה מבעל מדר"נ ואם מחלה האשה הפסיד המלוה. ותי' הש"ך דמיירי דמחלה קודם שלוותה וזה דחוק דמקמ"ל וגם דין זה הוא במרדכי ושם מיירי דלוותה ואח"כ מחלה דמרדכי לשיטתו דס"ל דאף מדר"נ יכול למחול וכמ"ש הב"ש שם וגם תי' הב"ש דאיירי ביש לה נכסים דוחק ומה שנראה או דאמת דמחלה אחרי הלואה אבל היא לוותה לצורך מזונות על כמה חדשים ותיכף מחלה קודם שעברו ג' חדשים וא"כ כ"ז שלא עברו ג' חדשים אין חיוב על הבעל והחיוב הוא בכל יום העבר וא"כ לא שייך דר"נ דהכא לא נשתעבד לפרוע להבא רק לשעבר ויותר נראה דס"ל לרמ"א דווקא בדר"ן דשעבודא דאוריי' הוא דא"י למחול אבל מזונות דרבנן א"כ אין כאן שעבוד של תורה והוי ממש כמו מוכר שט"ח וחל עליה מחילה ובחדושי לא"ע הארכתי בזה ואין כאן מקומו: