אורים ותומים, תומים · סימן פ״ה, ט׳

ומכר אחד מהם וכו' בבעה"ת שער ל"ד ריש ח"ב כתב בשם קצת רבוותא דאם מכר השט"ח לאחר שכבר לוה מהשני א"כ כבר היה קול ששטר זה פרוע ולא מחסר שמעון מיניה דראובן אלא חזרת שטר לבד שהרי כבר היה חייב לשמעון כנגד אותו חוב אשתכח דכי זבין שטרא פרוע זבין והלוקח אפסיד אנפשי' ולא יגבה כלל משמעון והבע"ת טען עליהם דאף על גב דאמרינן כל אחד עומד בשלו לאו למימרא דיהיה פרוע אלא שאין ב"ד נזקקין וכו' וצריך לימוד הנך רבוותא דמחזיקין ליה בחזקת פרוע הואיל וכל אחד עומד בשלו א"כ מה קאמר רמב"ח אליבא דרב ששת ביתמי עסקינן דיתומים גובים והמלו' חי אין גובה מיתומים דהא תיכף כשלוה השני א"כ נעשו שטרות פרועין ולא מחסר רק חזרת שטר ואי לקחן לוקח הפסיד דשטר פרוע הוא וא"כ איך אפשר לגבות ממנו הא שטרא פרוע ונפקע תיכף כשלוה אבוהן דיתמי ממנו ותמהני מג"ת שלא הרגיש בקושיא זו ומה שנ"ל בסברתם הוא מה שכתבו המחברים דלכך מוכר שט"ח יכול למחול דשני שעבודין יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד הגוף אין נמכר רק שעבוד נכסים. וכאן דאמרו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו א"כ לא נשתעבדו נכסים כלל דהא כל א' עומד בשלו אבל מ"מ שעבוד הגוף ע"כ יש דהא אמרינן לאדמון דלא משויה נפשי' עבד לוה וכו' ואי ליכא כלל שעבוד הגוף כשהם חייבין זה לזה א"כ מה עבד לוה דמשוויא נפשו ועכצ"ל דשעבוד הגוף חל דהא לוה רק שעבוד נכסים ליכא ולית כאן נכסי דבר נש אינון ערבים דהא כל אחד עומד בשלו וא"כ בשלמא יתומים גובי' ממנו דגופו נשתעבד לאביהן ומכים אותו עד שיצא נפשו לפרוע אבל בלוקח שטר שעבוד גוף מהלוה לא קנה כנ"ל רק שעבוד נכסים ושעבוד נכסים לא הוה כלל דכל אחד עומד בשלו וא"ש. ובזה מצאתי תי' מרווח להרי"ף ורמב"ם דפסקו סתמא דכל א' גובה ולא חלקו כלל בין הלוהו בתוך זמנו או לאחר זמנו או יהיב זוזי ברישא או כתבו שטרא ברישא דס"ל הא דהכריע הרמב"ן דלא כהנך רבוותא היינו משום דקי"ל כר"ן דיש במציאות זה גובה וזה גובה א"כ מתחילה בעת כתיבת השטר לא נכתב לשם שובר ושיהיה פקע שעבודו אולי יזדמן לזה בינונית ועידית ולזה זיבורית ויהיה בכלל גבי' א"כ מתחילה נכתב לכל אחד תוקף שטר (והטור כתב להדיא בטעם דלכך אין מקום לסברת רבוותא וז"ל תדע שאם אח"כ קנה זה עידית כל אחד גובה אעפ"י שבעת הלואה היו שוים בנכסיהם) משא"כ לר"ש דס"ל מעולם כל א' עומד בשלו ואינו במציאות שיהיה זה גובה וזה גובה פשיטא דפקע שעבודו של נכסים כדעת רבוותא הנ"ל ועיי' ירושלמי וכמש"ל ס"ק ד' מבואר דלר"ש אמרינן כן דה"ל שובר בעלמא ע"ש ומזה ירושלמי נראה היה להנך רבוותא קצת ראי' וחילי' דילהון הוא מתמן. וא"כ ל"ק אי לאחר זמנו מ"ט דרבנן די"ל בתחבול' לוה מהשני כי חייב לאחרים ולוה מהשני ואח"כ יבא ב"ח המוקדם להשני ויגבה מהשני כי משתעבד מדר"נ ואי יטעון השני הראשון חייב לי הרי הוא מאוחר לב"ח שלו ויצא בפח נפש ובכמה דוכתא חששו חז"ל לקנוניא ע"כ מה קושי' כיצד לוה הימנו אז היה בדעתו להפקיע לשני שיצא נקי ואם עכשיו בעת גבי' לא בא ב"ח אין כאן ראי' שמא נתעשר ושמא נתחרט והזמן נותן לשינוי מקרים אבל אז י"ל כך היה בדעתו בתחבול' ולכך לוה הימנו ומהכ"ת לפסול שטר אם יש כאן אמתל' לקיימו ולא קשה מ"ט דאדמון דתינח אם בשלו הם שמי' א"כ לא הוי כמו פרוע דכל אחד גובה כנ"ל ולכך באים ב"ח מוקדמי' וגובי' משא"כ אדמון י"ל דס"ל בשל עולם הם שמין כהך ברייתא בב"ק וכמ"ש לעיל בכוונת הרז"ה. וא"כ לעולם כל א' עומד בשלו והוה כמו שובר ואין ב"ח יכולים לגבות מהשני כלל וליכא קנוניא דהוי כמו נפרע ולא שייך דר"ן כיון דכבר נפרע ומכ"ש להאומרי' דמצי למחול גם בדר"ן וליכא רק שעבוד נכסים ולק"מ. אך זהו לר"ן אבל ר"ש סבירא לי' אף חכמים אומרים בשל עולם הם שמין וא"כ קשה בממ"נ אי הוה כשובר מ"ט דחכמי' ואי לא הוה מ"ט דאדמון ולכך הוצרך הגמ' לשנוי' שינויא אחריתא אבל לר"ן שפיר י"ל כהנ"ל דזה טעמו של חכמים ואדמון והלכה כחכמים ולכך פסקו דלעולם גובה שטרו מבלי הבדל כלל ודוק: