אורים ותומים, תומים · סימן פ״ה, ח׳

לעשר שני' וכו' כתב הסמ"ע בס"ק ט"ו הא דכתבו הטור והמחבר לרבותא דאפילו לא רצה להלות לו כי אם על זמן ארוך עשר שנים והו"א בשביל יום אחד לא ישעבד עצמו ויהיה עבד לוה וכו' משך זמן רב כזה קמ"ל דמ"מ יוכל לטעון דמוכרח הייתי לעשות כן דהייתי צריך למעות יום ההוא והוא לא ביקש להלווני כי אם לזמן ארוך כזה עכ"ל בשינוי קצת הלשון וכ"כ בפרישה. ויש להבין דהא קיי"ל לעיל סי' ע"ד דהזמן הוא לטובת הלוה ואם ירצה הלוה לשלם תוך זמן מחויב המלוה לקבלו ואם כן מה זה"מ ללוה אי שויא נפשיה עבד ליום אחד או לעשרה שני' הלא אם ירצה יכול לפרעו ואם לאו הרי זו לטובתו שאין חיוב עליו לפרוע ואין יכולת ביד המלוה לנגושו. וגם מה שכתב דהמלוה הכריחו ולא הלוהו בפחות מה נ"מ למלוה בזה הא אף דמאריך הזמן הא מ"מ יכול הלוה לפרוע תוך זמן ואינו אלא לטובת הלוה וצריך לומר דכאן מיירי דהלוהו ליו"ד שנים והתנה שלא יהיה רשות ביד לוה לפורעו תוך זמן וכך מפרש ליה הטור בגמרא במה דקאמר ר"נ אליבא דר"ש דהלוהו לחמש ועשרה שני' כך פי' שאין רשות ביד הלוה לפרוע קודם זמן ועיין שם בשמעתא הנ"ל ברש"י ד"ה בהא וכו' משמע ג"כ דהך זמן הוא לטובת המלוה וניחא ליה באריכות הזמן וצ"ל דתנאי היה כנ"ל ומה שהכריח לטור לפרש בגמרא כך נראה דקשיא ליה לפמש"ל ולקמן בסי' ק' דקובע זמן בשטר אין נותנים לו זמן ב"ד א"כ מה צורך לר"נ לומר שראשון היה לחמשה שנים והלואה שניה ליו"ד שנים לימא דהלואה שניה היה סתם בלי הגבלת זמן כלל ומ"מ זמנה שלשים יום ואולם הלואה ראשונה כבר נשלם זמנה בעת הלואה שניה כמבואר בגמרא וזמן ב"ד ל"ל וא"כ פשיטא דזה גובה וזה גובה דגבי' ראשונה קודמת לגבייה שניה בזמן (ועיין מש"ל בס"ק וי"ו ישוב לזה) ולכך ס"ל לטור דר"נ דבא לפרש מילתא דר"ש דזה גובה וזה גובה דקתני במשנה היינו דזמנו של גבייה זו קודם לגבייה אחרת ועדיין קשה מה קמ"ל בזה המשנה הלא כל ענין המשנה להודיע אם הראשון זוכה בשטרו או לא הול"ל סתם וח"א גובה שטרו וכי לא ידעינן אם גבייתו מוקדם בזמן שקודם לגבות מהשני בשלמא לר"נ קמ"ל בשלו הם שמין אלא לר"ש מה קמ"ל כלל בזה ולכך מפרש ר"נ דזה לחמש וזה לעשר פי' דא"י לפרוע תוך זמן ושויא נפשיה עבד לוה למשך זמן זה וכך פי' זה גובה וזה גובה לזמן המוגבל ואפי' אם ירצה להגבות קודם המלוה מעכב וא"כ טובא קמ"ל אפילו באופן הזה מ"מ ס"ל לחכמים דגובה שטרו ולא אמרינן בשביל חד יומא לא משויא נפשיה עבד לוה לזמן ארוך וכמ"ש בסמ"ע דהוא רבותא גדולה וכן הוא במשנה ומעתה הוצרך לומר דקבע זמן דבסתם הלואה אין הלוה מוכרח ויכול לפרוע כל רגע וקשה כנ"ל מה קמ"ל המשנה בזה גובה וא"ש. ועפ"ז מצאתי תי' מרווח להרי"ף ורמב"ם שסתמו ופסקו דזה גובה וזה גובה ולא כתבו שום חילוק בין אתר לאתר או אם לוה בזמנו או לאחר זמנו די"ל תי' אחר דכבר כתבתי לעיל סי' מ"ג דמאוחר אמאי כשר הא יש לחוש כמו כאן שראובן לוה משמעון תוך זמן הנזכר בשטרו ולכך לא הפסיד שטרו ואולם עדי' אחרו השטר ולפי זה זמן הלואה מאוחר לזמן פרעון שטרו על שמעון וא"כ נפסל שטרו של ראובן שלא כדת. ושם כתבתי דבאמת אי טען כן נאמן רק דמיירי דמודה דלוה מאוחר לזמן פרעון של שטרו אך י"ל הא יש לו מגו דהיה טוען מאוחר והיה נאמן כשאומר שאמת שלאחר זמן פרעון שטרו לוה ומ"מ שטרו אמת יהיה נאמן ואינו מיגו להוציא דהוי במקום שטר וצ"ל הואיל וחזקה דאינו נעשה עבד לוה וכו' כשיש סיפק בידו לגבות שטרו א"כ הוי מגו במקום חזקה. אך לפ"ז י"ל דלעולם המשנה איירי דלוה לאחר זמנו ולא קשה מ"ט דחכמים דחכמים ס"ל דלא הוי חזקה אלימתא ואמרינן מגו במקום חזקה ואדמון ס"ל דהוי חזקה אלימתא ולא מהני מגו ועיין כתובות דף י"ט תו' ד"ה חזקה כו' דכתבו דר"מ ורבנן פליגי בהך אי אמרינן מגו במקום חזקה וא"כ י"ל אדמון ורבנן פליגי בהאי אך לר"ש דצ"ל דשטר השני הוא לעשר שנים והיינו כמ"ש דמוכרח ההלוה מבלי לשלם תוך יו"ד שנים וא"כ בשטר כזה ודאי מאוחר פסול דהא אם יתאחר הזמן יתחייב הלו' להחזיק יותר זמן ארוך המעות וא"א לשלם דרך משל לוה בניסן א"כ ניסן שנת י"א רשאי לפרוע והם יאחרו עד תשרי א"כ כלו יו"ד שנים בתשרי שלאחריו ופשיטא דהוי ריעותא ללו' ופסול וא"כ חזקה דעדי' עושים כהוגן ולא אחרו וקשה שפיר בגמרא מ"ט דרבנן דל"ל דנאמן במגו דמאוחר דהא עדי' אין רשאי' לכתוב מאוחר וא"ש ולפ"ז לדידן לר"נ לעולם אפילו אחר זמנו גובה שטרו דיש לו מגו דמאוחר ולכך סתמו הרי"ף ורמב"ם ודו"ק: