אורים ותומים, תומים · סימן פ״ה, ז׳

וביום שנשלמו הה' שנים כתב הסמ"ע והפרישה דאע"ג דאמרינן לעיל דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימנא מ"מ א"י לכופו ואני תמה דהא מיירי הכל בדיהיב זוזי ואחר כך כתבו שטרא א"כ ביום דמשלם וכי ס"ד אם תפס בבקר אור דיכול הלוה להוציא מידו הלא היום סוף הזמן לפרעון ובסוף הזמן חייב לפרוע וכי מלוה דתפס בתחילת היום יתחייב להחזירו ללוה עד סוף היום דבר זה אינו ואם כן מה לו להיות עבד לוה כשיהיב זוזי יאמר הנני מחזיקו לפרעון כי היום סוף הזמן. ומי מכריחו לעשות שטר. ולכן היה נראה ביום שנשלם הה' שנים כוונה ליום שקודם דמשלם זמנא עביד אינש דפרע כי אז בסוף היום חל חיוב פרעון רק מיירי מיום מקדם ואז אין חיוב כלל אפילו בסוף היום לפרוע ואז לא יכול לתפוס כלל ואי תפיס מפיק לוה מיניה וא"ש, ומזה עשיתי סמוכים לפי' הרמב"ן דלר"ש המשנה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי דיש להבין מה דוחקא לר"נ אליבא דר"ש דהלואה ראשונה הי' לחמש שנים נימא דהיה סתם הלואה ובמשלם זמנו לוה המלוה מלוה ואם כן זה גובה תיכף וזה גובה בסוף היום שקבע ומה צורך לראשון לומר דהיה לחמשה שנים כיון דהלואה שני' היה במשלם זמגו יהיה הראשונה באיזה אופן שיהיה אך לפמש"ל סי' ס"ז בתומים ס"ק ט"ז בהוכחה דהא דאמרינן סתם הלואה שלשים יום היינו שאין יכול הלוה לתובעו אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ולפ"ז ל"ל דמיירי דהיה סתם הלואה דיקשה מ"ט דחכמים ואי דהיה ביומא דמשלם מה בכך הא יהיב זוזי תחילה והו"ל לתפסו בחובו דאי תפיס לא מפקינן ומה לו לעשות שטר ועכצ"ל דהיה לזמן מוגבל לה' שנים וכדומה ואם כן אם יתפוס קודם כלות הזמן לגמרי מפקינן ולכך הוצרך לעשות שטר ליו"ד שנים כנ"ל וא"ש וזהו הכל לשיטת הרמב"ן דלר"ש א"א לאוקמי רק בדיהיב זוזי קודם משא"כ אי אמרינן אף לר"ש מיירי בכתבי שטרא תחילה דהו"ל לתובעו כמ"ש הש"ך אם כן קושי' במקומו דהו"ל לאוקמי בסתם הלואה ומי מכריחו דקבעו זמן לה' שנים ודוק: