אורים ותומים, תומים · סימן פ״ה, ו׳

ואם הוא באתרא דכתבי וכו' דעה זו היא דעת הרמב"ן דס"ל באתרא דכתבי שטרא תחילה אפילו לאחר זמן פרעון לא הפסיד שטרו דקשה עליו לתובעו והוא נצרך למעות. וכך מתוקמא המשנה לר"נ ולכך ס"ל חכמים דשטר כשר ולא קשה היינו רישא דקמ"ל כדר"נ אבל לר"ש פריך הגמרא שפיר דהיינו רישא ומוקמינן ליה בדיהיב זוזי תחילה וביומא דמשלם זמנא. ולדיעה זו הסכימו הבעה"ת והר"ן וטור והרב הש"ך טען נגד הרמב"ן. דאיך יהיה כל המשנה נשנית בשביל הך דינא דבשלו הם שמין ס"ל למתני הך דינא דבשלו בפ"ע אבל מה קמ"ל במחלוקת אדמון וחכמים. וקושיא זו יש לדחות דודאי דברי הרז"ה וסברתו אף דלדעת הרמב"ן אינה להלכה מ"מ יש בהם מהטעות וס"ד וא"כ קמ"ל בסיפא דה"א כדעת הרז"ה וא"כ אף אדמון מודה דלא הפסיד שטרו דיכול לומר לגבות בינונית נתכוונתי קמ"ל דלא ובזו סברא לא יחלוקו חכמים ואדמון ובהכי ג"כ מיושב דלא קשה ליתני סיפא ולא ליתני רישא דהו"א דלכך ס"ל לחכמים הואיל ואיכא ג"כ סברת הרז"ה: אך מ"ש דרש"י לא ס"ל כסברת הרמב"ן דרש"י כתב אי בזמנו מ"ט דחכמים הרי יכול לתובעו זהו מורה דלא כפי' הרמב"ן דלרמב"ן באתרא דכתבי שטרא תחילה הא אמרינן דלא הפסיד שטרו אף דיכול לתובעו יפה כתב ובאמת לדעתי יש ברש"י כוונה אחרת ליישב כל תמיהת והוא כמעט מסכים לדיטנו של הרמב"ן והוא דצריך לומר הא דמשני כגון שהלוהו אחד לחמשה שנים ואחד לעשרה שנים ודאי המ"ל דלאחד הלוהו בלי קביעת זמן כלל לפרעון ואחד לעשרה שנים רק סתמא דמילתא במשנה דקתני שנים שהוציאו שט"ח סתם משמע דטיב א' כמו חבירו ואם אחד בקביעת זמן אף השני ולשני ע"כ קבע זמן לפרעון כמבואר בגמרא א"כ מסתמא אף לראשון בכך איירי וכ"כ מפורשים דכך צ"ל ולא קשה בשניהם ל"ל קביעת זמן דכיון דלוה השני בכלות סתם הלואה ל' יום מראשון והוא גם כן לוה סתם ויש לו ג"כ ל' יום א"כ גבייה של הראשון קודם לגביית השני דזה אינו דלוה הראשון שבא המלוה לגבות ממנו יש לו זמן בית דין שהוא שלשים יום ולוה השני אין לו זמן בית דין דהרי טוען הרי יש לך לפרוע מה שאני משלם לך ואם כן זמן שניהם שוים וזהו פשוט וא"כ א"ש דלקמן בסי' ק' ס"ב מבואר דעת ר"ת דהקובע זמן אין נותנים לו בעת פרעון זמן ב"ד. וא"כ לר"נ לא קשה אי לאחר זמנו מ"ט דרבנן ופירש"י הא יכול לתובעו מה בכך דיכול לתובעו אם כן יתנו לו ב"ד זמן שלשים יום והוא נצרך למעות וא"א להמתין וע"כ צריך להלוות ואין כאן קושיא כלל. ולא קשה תינח אם לא נקבע בשטרות זמן אבל בהוקבע הא אין נותנים זמן והו"ל לתובעו די"ל הא אעפ"י דסתמא קתני במשנה שני' שהוציאו שט"ח איירי בסתם שטרות דאין בו קביעת זמן לפרעון ולק"מ אבל לר"ש דקשיא ליה מהא דקתני זה גובה וכו' וצריך לומר דמיירי להשני הוקבע והוגבל בשטר זמן פרעון לה' שנים א"כ מסתמא גם לראשון הוקבע זמן כהנ"ל ועוד איך קתני סתמא במשנה דל"ל כמ"ש דמיירי בסתם שטרות דלית ביה זמן דהא ע"כ לא כן הוא דהא שני איירי ביש בו זמן וזהו ברור וא"כ דאיירי אפי' ביש בו זמן שפיר קשה מ"ט דחכמים וכפירש"י דה"ל לתובעו ולא שייך דחושש לזמן ב"ד דהא אין לו זמן ב"ד וא"ש והוא פי' מרווח למאוד. וזהו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אבל להיפוך לא שייך דיש לו זמן ב"ד דכיון דהיה לו מעות שלו בידו תו לא ה"ל ליכתוב שטר ומה זמן ב"ד יבקש כיון שהמלוה כבר תפס המעות בידו ובזה יש ליישב דברי הר"ן שהקשה דהו"ל לגמרא לשנויא אליבא דר"ש דקתני זה גובה וזה גובה ביתומים קטנים דהם גובים ממנו מיד והוא צריך להמתין בגבייה עד שיגדילו. ולכאורה אינו מובן לקושייתו דהיינו הך תירוץ הגמרא שהלוהו לעשר שנים וצריך להמתין עד כלות הזמן מ"ש דפי' של זה גובה דצריך להמתין עד כלות הזמן או דפי' דצריך להמתין עד שיגדילו ומה ארווח לן בהך תי' היא היא. ולפמ"ש ניחא דא"כ אף לר"ש י"ל כמו לר"ן דסתמא דשערות השנויום במשנה איירי בלי הגבלת זמן לפרעון וא"כ מתיירא לתובעו שיתנו לו זמן ב"ד והא דקתני זה גובה וזה גובה היינו שבין כך מת אחד ויתומים קטנים וצריך להמתין והם גובים לאלתר וא"ש וקושיא גדולה שאל. ובאמת תירוץ זה היה מרווח ברמב"ם דהשמיט הך דינא דאתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרי והלוהו לאחר זמן פרעון דהפסיד שטרו וכתב המ"מ לפי שלעולם הוא דרך בהלואה כתיבת השטר קודם דיהיב זוזי וזהו לשיטת הרמב"ן דוחק דהא לרב ששת אוקימנא המשנה בכך אע"פ דסתמא קתני דאיירי באתרא דיהיב זוזי והדר כתבי ואיך נחליט הפוכו דלעולם מקדמי שטרא אבל לפמ"ש לכאורה ניחא דאף לר"ש איירי באתרא דמקדמי שטר רק מ"מ היה לו לתובעו כפירש"י. אלא דעדיין יקשה דהו"ל לרמב"ם להזכיר אם הוקבע זמן פרעון בשער והלוה איחר ז"פ דהפסיד שטרו כהנ"ל. ולכן יותר נראה כי ודאי בשטרי הלואה רובם ככולם כתבי שטרי והדר יזפי או עכ"פ נעשה בפ"א דבשלמא במכר המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי וגם המוכר יאמן ללוקח מה חזית דאת מהימנת טפי דלמא אני אבל בהלואה טרם השטר ליכא שיעבודא ועבד לוה וכו' ודאי דמקדמי לכתוב שטר אך הא דס"ל לאדמון הו"ל למסור מודעה גבי מכר אי נימא סברא זו ג"כ בשטר הלואה יש לומר בשלמא במכר מוסר מודעה כי לא נעשה מכירה כלל בשדהו רק כדי להוציא מעות אבל בזו הלואה אמת ואי שעבוד נכסים שעשה שטר וימסור מודעה שלא שעבד כלל רק להוציא המעות תינח לר"ן נשתעבדו נכסיו אבל לר"ש כל אחד עומד בשלו א"כ לא נשתעבדו נכסיו כלל דאין לו לגבות מנכסיו כלל אם ירצה וכשיבוא לטרוף יכול לומר הרי שטרך גבה משלך וא"כ מה מסירת מודעה שייך כאן ועיין מש"ל ס"ק ד' בשם ירושלמי ע"ש. וא"כ י"ל דס"ל לגמרא דבהך סברא מ"ש רש"י במטו זימנא דיכול לתובעו לא יחלקו אדמון וחכמים ואם כן לר"נ י"ל לכך לחכמים לא הפסיד שטרו דלא אמרינן יכול לתובעו כמ"ש הרמב"ן ואי קשה מ"ט דאדמון י"ל כהנ"ל במשנה שלפני' דס"ל למסור מודעה משא"כ לר"ש דלא שייך הו"ל למסור מודעה ואי ס"ד דלא אמרינן ה"ל לתובעו מ"ט דאדמון דבהא לא יחלוקו ואם כן דאמרינן הו"ל לתובעו כמ"ש לרש"י אם כן בממ"נ אי בזמנו וכו' ומשני ביומא וכו' וזהו הכל לר"ש אבל לרב נחמן אמרינן דלא אמרינן הו"ל לתובעו ופליגי בהנ"ל וא"ש ואין כאן סתירה מן רש"י כי רש"י כתבו לר' ששת אבל לא לר"נ וא"ש ודוק ובחדושי אמרתי פנים רבות ליישב קושי' זו לר"ן ולהיותם רובם דרך פלפול ארוך רחוק ממרכז נתיב הפוסקים מנעתי לכתבן פה ועיין בס"ק אח"ז מ"ש בזה: