אורים ותומים, תומים · סימן פ״ה, ה׳

ולשמעון עדית וכו' כן גי' הסמ"ע ופי' שיגבה עידית קודם הגיע ז"פ של השני אבל בבאי' כאחד לגבות לא יתכן זה כמ"ש סמ"ע והש"ך דעתו להגיה בינונית במקום עידית והיינו בעת גבייה לפי דקי"ל בשלו הם שמין. ובאמת הש"ך לדרכו הולך דרז"ה הוא דמפרש קושיא לעיל למה לא הקשה לר"נ ג"כ מ"ט דחכמים ואדמון די"ל לכך לויתי ממך כדי שאגבה בינונית שלך ואני אגבך זיבורית שלי אבל לר"ש דס"ל כל אחד עומד בשלו קשי'. וטען עליו הרמב"ן דבלא"ה היה יכול לטרוף ממנו בינונית בגביית חובו ואי דרצון למכור זיבורית שלו ילוה מאחר. ועוד אף לר' שמעון יגבה תיכף בינונית ולמכרו לאחר בדמים יקרים והוא לא ימצא אצלו ועוד אף לר"ש הא כשיש להשני עידית לחוד ולו רק זיבורית י"ל דלכך לוה שהוא יגבה תיכף מחבירו עידית וחבירו בעת גבייה לא יכול לחזור ולטרפו רק יגבהו זיבורית. אלו הם טענות הרמב"ן והרב הש"ך האריך ליישב טענת הרמב"ן וביחוד טענה אחרונה שהוא באמת קושיא גדולה דהוא יגבה עידית והשני זבורית טרח לישבו בדוחק דלזה ל"ח לכ"ע ולפי דבריו פשיטא דצריך להגיה כאן בש"ע דהא הטור וש"ע באין לשלול דעת הרז"ה כ"א כדעת הרמב"ן דל"ח לזו דאין זו טענה דבשביל כך יחזור וילוה ממנו וא"כ איך כתבו טענה דיגבה עידית מיד מה שאף הרז"ה מודה דאין זו טענה דאל"כ אף לר"ש ניחא כמ"ש הרמב"ן ולכן יותר טוב להגיה בינונית וזהו להרז"ה טענה ולא הפסיד שטרו וקמ"ל דלא כרז"ה דאף זו אינו מהטענה דבשביל כך לא שווי' נפשיה עבד לוה כ"א כרמב"ן ויפה הגיה לשיטתו: אך באמת כל ישובו לדברי הרז"ה הם בתכלית הדוחק ואינו כדאי לדחות דברי הרמב"ן ז"ל וכל המעיין יראה כי דבריו דחוקים ובאמת קו' ראשונה שטען הרמב"ן בלא"ה יוכל לגבות בינונית בחובו לא הבנתי דאנו אמרינן דעין נתן בבינונית שלו וניחא ליה ואם לא יחזיר וילוה הימנו רק יבא לגבות בשטרו הרי המעות מצוי אצלו ויסלקו במעות ואיך אפשר לגבות קרקע ולכך מתחבל להוציא ממנו בהלואה לזמן ארוך וא"כ לעת גבייה ע"כ יגבה הקרקע ובזה אף טענה שניה דאף לר"ש יגבה בינונית וימכרן נדחה חדא אנו אומרים דעין נתן בקרקע של חבירו וחפץ בו אבל להיות גובה ומכרו ולסחור בו ממנ"פ אם הקונים מצוי' שקונים ביוקר אף הלוה ימכרו ויסלקו במעות ויטול הרווח לעצמו ואם הקונים אינם מצוים הרי יחזיקו לו לעצמו והיינו דר"נ אם בשלו או בשל עולם שמין וגם אם ימכור קרקע שגבה מה יעשה במעות וכי יפסידו ואם יהיה לו אין יוכל להגבות קרקע כיש לו מעות ולכן טענות הללו חלושות מאוד ואין מובן לו ממני ובכדי טרח הש"ך לישבם אך טענה אחרונה דביש להשני רק עידית י"ל דלוה הימנו לזמן כדי שיגבה תיכף עידית והשני רק זיבורית לזמנו טענה חזקה היא והש"ך דחק דלרמאי לא חיישינן והם דחוקים הא כל ענין הלוואתו לכך להרוויח ואיך נפסיד שטר של חבירו במקום שצועק ככרוכיא להרוויח נתכוונתי ובשביל כך לויתי הימנו וא"צ להאריך כי הדוחק מבואר ולכך נראה להיפך דס"ל להרז"ה שטענה זו חזקה דפשיטא דיוכל לומר לכך נתכוונתי ועיני היה לעידית עד דקשה מ"ט דאדמון דפשיטא דטענה מעליא הוא וס"ל לגמרא בכה"ג לכ"ע משוויא נפשיה עבד לוה דמה נ"מ לו כיון דמעות בידו ומה נ"מ בשטרו וכמ"ש הש"ך וא"כ ליכא לאוקמי לר"ש בכה"ג דאם כן קשה מ"ט דאדמון אבל לר"נ שפיר מתוקמי דאית לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית ולכך ס"ל לחכמים זה גובה וכו' דיוכל לטעון בשביל כך לויתי וכו' ול"ק א"כ מ"ט דאדמון דבסברא זו לא יפלגו תנאי דהא י"ל בהך אי בשל עולם שמין או בשלו שמין פליגי תנאי לחד שינוי' בב"ק ותרי ברייתות ע"ש דף ח' ועיין בנ"י ובר"ן פרק שני דייני בשמעתין הנ"ל וא"כ י"ל אדמון וחכמים פליגי בהך ולא בסברא גרידא רק אדמון ס"ל כתנא בשל עולם שמין ואם כן ליכא לי' רווחא כמ"ש הרז"ה ולכך הפסיד שטרו וח"א בשלו שמין כהלכתא ולכך זה גובה. ולק"מ לר"ן אבל לר"ש ליכא לאוקמי בכה"ג דאית להשני עידית כקושית הרמב"ן דקשה מ"ט דאדמון ותי' זה מרווח ופשוט ומיושב כל טענות הרמב"ן בהרווחה. אך עכ"ז הרמב"ן לא נח ליה בזה והבעה"ת וטור והר"ן והש"ך כתבו דדעת הרמב"ם כרז"ה מדלא חילק בין אתרא דיהבי זוזי ברישא או כתבו שטרא ברישא וז"א דהלא הרמב"ם כתב להדיא על הך דינא דא"ל אילו הייתי חייב לך וכו' דאם לשניהם עידית או לשניהם זבירית כל אחד יעמוד בשלו ולדעת הרז"ה הא הראשון מפסיד בהלוהו לאחר יומא דמשלם הזמן דל"ל דבשביל רווחא הלוהו כיון דלשניהם נכסים בשוה ואי ניחוש דלכך הלוהו דימכור או יקנה דא"כ אף לר"ש נימא כן. ופשוט דבשניהם שוים בנכסים אף לשיטת הרז"ה זו טענה איך לוה הימנו ודלא כש"ך וא"כ מבואר דלא ס"ל כרז"ה וכן מסתימת הרי"ף דלא ביאר דבשיש לשניהם זיבורית וכדומה דהפסיד שטרו ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה ודלא כש"ך שדעתו בהרי"ף ורמב"ם דס"ל כרז"ה והיפוכו מבואר ולכך כתבו הטור והש"ע לשלול דעת רז"ה וכתבו רבותא אפי' יש לזה רק עידית והוא דבזה ודאי יכול לטעון עיני נתתי בו דלא שכיחי לקנות ואגבה אותו כמ"ש הסמ"ע ורז"ה ס"ל דטענה מעליא היא עד שס"ל א"כ מ"ט דאדמון כמ"ש וקמ"ל דלא עביד נפשיה בשביל כך עבד לוה וכדעת הרמב"ן וא"צ להגיה בספרים ודוק: