אורים ותומים, תומים · סימן פ״ד, ו׳

והעדים טעו וכו' ויש להבין דבגמרא אמרינן אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ומשני הגמ' דקאמרה אמנה היה בינינו ויש להבין לפי מ"ש הר"ן פ"ב דכתובות דמ"ש תנאי ומ"ש אמנה היינו אמנה שהאמינו בקיום תנאי וזולתו לא משתעבד ותי' לחלק דשם ביד הלוה אם ירצה אינו מקבל מעות ולא משתעבד אבל תנאי ע"כ אם המלוה מקיים אין ביד הלוה לעכב ולבטל ע"ש כללו של דבר תנאי רשאים העדים לכתוב ואינו בכלל אל ותשכן באהליך עולה. א"כ קשה לישני בכך דהיא אומרת דכתוב אלף היינו בתנאי ואם לאו אינו רק ת"ק ולא נתקיים התנאי ולכך אין לה רק ת"ק מ"מ העדים עשו כהוגן ולא פעלו עולה כמ"ש הר"ן ואין השטר חספא כלל. ובחדושי אמרתי דקשה קושית התוס' וכמ"ש מהרש"א למה באמת פוחתת ליכא שבועה ולא חיישינן לערמה כדחיישינן בדקדקה בפחות מפרוטה וכו' אלא ודאי דלא חיישינן לערמה שהיא פוגמת ותהיה פוחתת שא"כ שויה נפשה רשעה דהשכין באהלה עולה וכמבואר בגמרא פ"ב דכתובות וכ"כ הפרישה דמשויה נפשה רשע וזהו לא שכיח כדאמרי' בקידושין דף נ' ע"ש ועיין מש"ל בכללי מגו. וא"כ ל"ל דמיירי בטוענת כה"ג דהא לא משויא נפשה רשע דלא ה"ל עולה, וא"כ קושי' התוס' במומו דהא יש לחוש לערמה. אך אף שישר בסברא מ"מ קשה עלי לחדש דין בטוענת כה"ג דלא הוי בכלל פוחתת רק כדין פוגמת וצריכה שבועה ואם כן הדבר ה"ל לפוסקים להביאו דבטוענת תנאי ולא נתקיים תנאי דצריך שבועה דחיישינן לערמה וצ"ע: