אורים ותומים, תומים · סימן פ״ג, ג׳

הלוה היסת כתב הרמב"ם בפי' המשנה מס' שביעית במשנה מוקדמים פסולים פירושו של מוקדמים שלוה בשטר ופרעו וחזר ולוה בו וא"כ הרי הוא מוקדם שיגבה מזמן ראשון וכו' וכתב לבסוף ויש לך לדעת ראובן שטען על שמעון בשטר ושמעון משיב אמנה הוא וראובן אומר לאו אמנה אלא מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו ישבע שמעון היסת ויפטר ואין לראובן מגו שהיה אומר מאוחר הוא דאין אומרי' מגו לאפוקי ממון וכו' עכ"ל והקשה הש"ך הא הרמב"ם ס"ל בחיבורו דמוקדמים כשרים לגבות מב"ח ולמה ישבע ויפטור ותי' דמיירי הרמב"ם בהך דלוה בשטר שנמחל שעבודו וא"כ פסול לגמרי עכ"ל והכניס עצמו בדוחק דלדבריו צריכין לומר במ"ש הרמב"ם מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו ולא כל דרך דהא מ"ש הרמב"ם מקדם דפי' בשטר שנמחל שעבודו ע"כ מיירי שלוה בע"מ באופן מחמת שנמחל שעבודו לית ביה חשד רק מחמת מוקדם וכ"כ הש"ך גופיה לעיל סימן מ"ג באריכות ע"ש א"כ הקושי' במקומו וצ"ל דכאן מיירי לא כמו שכוונתו לעיל רק שלא מסרו בע"מ וע"ז יאמרו כולם וכי הוא זה הדרך שזכר. ועוד יש להבין מה ביקש הרמב"ם בפירושו למשנה בדין זה וכי דרכו להביא דינים מה שאין צורך בו לפי' המשנה אלו היה עושה כן יאריך החיבור אלא ברור שרצונו לפרש המשנה בישוב קושיא ירושלמי שטרי מוקדמים פסולים מאן מודיע דהא עדים שוב אינן נאמנים לפסול שטר ואפי' נודע בבירור שבו ביום של השטר לא היה במקום ההוא אולי אחרוהו. ועיין מש"ל סימן מ"ג באריכות ולכך מפרש הרמב"ם דאיירי דמלוה גופיה מודה דהוא מוקדם והודאת בע"ד לחובתו מועיל יותר מכל עדים ולא קשה א"כ יהיה נאמן במגו דחייב לו אם מפיו של מלוה אנו חי' וע"ז תי' דה"ל מגו להוציא וזה ברור בכוונה של הרמב"ם וא"כ מוכח ע"כ דהך מוקדם היינו מוקדם הנאמר במשנה ולא איירי בשטר שנמחל שעבודו ולכן אין לדברי הש"ך קיום ויותר טוב לומר שרמב"ם בפי' משנה ס"ל כהנך פוסקים שטר מוקדם פסול לגמרי ואם כי בחיבורו חזר בו אין זה מהתימא כנודע כי מצינו כן בכמה דברים וכ"כ הרב המובהק בס' בני יעקב ע"ש: