אורים ותומים, תומים · סימן פ״ב, ח׳

נשבע המלוה ונוטל הש"ך כתב דזהו למ"ד דאפי' כת"י העדים יוצא ממ"א נאמנים לומר תנאי היה דמילתא אחריתי הוא ודמי' לפרעון אבל לדעת החולקים א"כ איך יהיה נאמן הלוה להטיל שבועה הא דמי' לאמנה. ודבריו כמעט מוכרחי' דאל"כ איך אמרי' דאינם נאמני' בשכת"י יוצא ממ"א הוא יטעון תנאי היה ויצטרך לישבע ואיך ישבע והעדים מכחישים. ואם נאמר דעדים הם בזה ודאי משקרים ואינם נאמנים ואמרינן דודאי לא היה תנאי איך נאמין אותו להטיל שבועה ודוחק לומר דהא דאמרינן דאינם נאמנים היינו דאין הלוה חי לטעון רק שמת וליורשים לא טענינן מילתא דלא שכיח כלל והך ע"כ הוי מילתא דלא שכיח כלל דאל"כ אף בת"ז נטעון ליתמי דלמא תנאי היה כהנ"ל בס"ק זיי"ן דתינח בליכא עדים אומרים כן אבל כשיש עדים מהכ"ת לא נטעון ליתומים דבר שרגלים לדבר בזה. אמנם בזה יש לי ספק ודאי העדים אינן נאמנים דה"ל לכתוב תנאי בשטר ואיך כתבו סתם והעלימו עיקר שהשטר עומד עליו ועיין בר"ן שכתב להדיא להך רבוותא דס"ל דאינן נאמנים אם כת"י יוצא ממ"א הטעם דהוא עול להעלים התנאי משטר ומבלי לכותבו רק דהר"ן הקשה א"כ אפילו באין כת"י ממ"א נמי לא להימני כמו אמנה ולשיטת' צ"ל כיון דשטר נכתב כהוגן רק צריך להוסיף תנאי כ"כ דלא נתקיים השטר בב"ד יכולים לגמור עדות דעדיין לא גמרו עדותן עכ"פ הטע' דאינם נאמנים משום דהוא עול ואם כן אף באו' דתנאי היה בעדים ולא כתבו מסתבר כש"ך דהוא עול וחזקה בעדים שעושים כהוגן ומהכ"ת יכול להטיל שבועה. אבל באומר תנאי היה בינינו מה שלא נודע לעדים כלל ולכך לא כתבוהו אין זה עול כלל ועיי' לעיל סי' מ"ו דאם העדים אומרים שנתודע להם אח"כ נאמנים אפי' כת"י ממ"א ניכר ואם כן ה"ה כשהוא אומר דהיה תנאי מבלי נודע לעדים