אורים ותומים, תומים · סימן פ״ב, ג׳

ויש חולקים וכו' ומתוס' ב"מ דף י"ג ד"ה הא קאמר להד"מ משמע כמו דיעה קמייתא דהקשו בטוען להד"מ אם יש בו אחריות אמאי לא יחזור בממ"נ אם לא יקיימנו לא יגבה מעולם ואם יקיימו בדין יגבה ע"ש שהאריכו בתי' וקשה מה בכך דטען מזויף אם יתקיים יכול הוא לטעון אחר כך כתבתי ללות ולא לוה ונאמן כל זמן שהשטר ביד המוצא כמ"ש רש"י ד"ה הניחא משא"כ אם יחזירו למלוה ויתקיים שוב לא יוכל לטעון אחר כך כתבתי ללות ולא לוה כיון דשטרו בידו ועכצ"ל דסבירא ליה לתוס' אף דשטר עדיין ביד המוצא כיון שטען תחילה מזויף ונתקיים שוב לא יכול לומר כתבתי ללות וכו' דהוחזק כפרן ואין לדקדק דמה בכך דהוחזק כפרן מכל מקום איך נהדר ליה שטר שיש בו אחריות דלמא כתב ללות ולא לוה ומה יועיל קיומו ואי דהוחזק כפרן מה יועיל זה לגבי לקוחות לו יהיה דהודה דחייב מכל מקום חיישינן גבי לקוחות דזה אינו חדא דא"כ למה צורך לומר בשטר שאין בו אחריות ס"ל לר"מ דאינו גובה מב"ח נמי הא לגבי נפשי' הוחזק כפרן וא"כ בממ"נ אם יתקיים שורת הדין לגבות מב"ח באם לא יתקיים אינו מזיק החזרה ועוד הא שמואל לא חייש לקנוני' כלל וא"כ כיון שהוא הוחזק כפרן וה"ל כמודה דלא היה כותב ללות ולא לוה מהני גבי לקוחות נמי. וכ"כ התוס' כתובות דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא בהך דטוען מזויף דתו א"י לטעון פרעתי דהאומר לא לויתי וכו' והדבר מבואר: אך לפ"ז דברי רשב"א סותרים דהך ויש חולקין דכתב רמ"א הוא דעת רשב"א בתשובה הובא בב"י סי' פ' ואלו הרשב"א בחדושיו לגיטין דף ט' בפסקא המביא גט בא"י וכו' הביא גם כן קושית התוס' הנ"ל ומתחילה עלה ברוחו לומר כמ"ש דאע"ג דאמר מתחילה לא כתבתי אותו מכל מקום חיישינן לדלמא כתב ללות ולא לוה דלא רמי אנפשיה או דמימר אמר אי אומר כתבתי ללות דלמא לא יאמינו לי אימא לא כתבתי. אבל כתב לבסוף דדוחק לומר דלגבי נפשיה נימא דטענה אחרת היה לו ולא מגלה טענתו וזה דוחק ע"ש דמבוארים הדברים דלמסקנא ס"ל אף בכה"ג לא מצי לטעון טענה אחרת ולכן היה מקום לומר דוקא שם דמסתמא דין זה נודע לכל בשטר הנמצא אם יטעון הוא לא הגיע מעולם ליד המלוה וכתבתי ללות ולא לוה פשיטא דאין רשות ביד המוצא להחזירו דהשכל מחייב זה למי ישמע אם למלוה או ללוה והרי זה בספק ומונח לעולם וא"כ ל"ל כל החרדה לטעון מזויף יטעון כך ועכצ"ל דשקר הוא ולכך הוחזק כפרן אבל כאן בשטר דיודע אם יטעון פרעתי לא יהיה נאמן ואפי' דמביא עדים אולי לא היו עדים אז מצוים שפיר י"ל הואיל וחשתי דלא יאמינו לי לכן אימא טענת מזויף כמ"ש רשב"א בחדושיו הנ"ל להדיא וא"ש ובזה מ"ש לעיל בסי' ס"ט ס"ק וי"ו מסברא הדבר מוכרח בזה מדברי רשב"א עצמו ואין בו פקפוק כלל שלא יהיה דעת הרשב"א סותר זא"ז כלל והדברים נכונים אמנם מתוך התוס' שסתמו דבריהם וביחוד תוס' דכתובות משמע כמ"ש דאל"כ לא ה"ל להקשות ולחלק בסברא מסתם וה"ל לתוס' לבאר כדרכם: