וה"ה אם אחרים הודו וכו' שם במרדכי מבואר אפילו לא היו עדים במעמד הודאה רק הודה מעצמו שכך היה וכתב הש"ך ונ"ל הא דלית ליה מיגו דאינו חייב לו דהוי כמיגו במקום עדים וא"כ נלמוד מזה תבעו הודית בפני עדים ואמרת א"ע והוא מודה אינו נאמן במיגו דאינו חייב לו דהוי מגו במקום עדים עכ"ל ושותא דמרן לא הבנתי דהא קיי"ל באומר חייב אני לך מנה בא"ע אפילו שניהם מודים דלא היה חייב כלל מ"מ מתחייב כדלעיל סי' מ' וכן בש"מ אפילו בלי א"ע דאין אדם משטה וכמ"ש ראבי"ה בש"מ ה"ל כאומר א"ע וא"כ מה טענה יש דאינו חייב לו כלום לו האמת אתו מ"מ מתחייב ואי כוונת הש"ך דיטעון אמת אמרתי א"ע ומ"מ כוונתי להשטות זהו א"צ לפנים דבאמירת א"ע לא שייך השטאה כלל ואין זו סובל לשון הש"ך וכוונתו ודבריו צל"ע:
אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.