ודוקא כשמודה בדבר וכו' משמע אפילו נשבע שלא בעדים והוא אמר נשבעתי וטעיתי אע"ג דאית לי' מגו להד"ם מ"מ א"נ טעיתי ודלא כמהרשד"ם דס"ל דבמקום מגו נאמן כמ"ש הש"ך בס"ק ס"ח ע"ש אלא דלדידי מספקא ודאי במגו דפרעתי אינו נאמן אבל כשמודה שלא בעדים צ"ע כי מקורו בבעה"ת שער מ"ב ח"ז ד"ב ושם נאמר להדיא ונשבע כך בפני עדים וכן כתב הרי"ף אלימא שבועתה באפי סהדי וחייב לקיימי' ולא בעי קנין. וכן כתב אח"כ בעה"ת כיון שבאו עדים שלשקר נשבע אינו נאמן לומר שכוח היה ונזכר וכו' הרי בכל דבריהם דייקי דהיו עדים במעמד השבועה. וכן כתב הרי"ף דשבועה הוי כאלו נטלו אותו עדים קנין על כך והרי דעת הר"ן דמודה בין עצמו אפילו בקנין כעובדא דגינאי יכול לומר טעיתי דלא מדקדק כ"כ כשאומר שלא בפני עדים כמבואר לקמן סימן קכ"ו וכמש"ל בס"ק ל"ג וא"כ אלו שבועה חמורה לא ה"ל להרי"ף לדמותו לעדים רק הל"ל דאלים מהודאה ולא לומר כאלו נטלו אותו עדים קנין הרי דדייק דבעי בפני עדים ולכן דין זה צ"ע:
אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, ל״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.