אם הודה וכו' עיין אורים מ"ש הקושי' בשם הש"ך ומש"ל בדרך דחוק אבל לפי מה שהעליתי לעיל בדעת המחבר דאף דס"ל למחבר דיכול לטעון שלא להשביע בדרך הודאה היינו בברי' אבל לא בש"מ כשמת וא"כ כוונת המחבר כאן דהודה ר"ל בדרך הודאה ולכך נקיט לשון הודה ולא אמר וא"כ ס"ל למחבר כמ"ש המרדכי הואיל ואין ש"מ משטה אף ביה אין משטה א"כ ה"ה בש"מ שהודה דרך הודאה לא אמרינן שלא להשביע דכולי האי לא אמרינן בש"מ א"כ אף במודה לו לש"מ דרך הודאה שוב א"י לטעון שלא להשביע דחד דינא בש"מ שהודה או שמודים לו כן נראה בכוונת המחבר אבל מכל מקום לדינא צ"ע כי יש לחלק בשלמא בהשט' אין דרך לצחוק איש אשר אימת מות נפלה עליו א"כ אף לצחוק בו לא אמרי' אבל שלא להשביע הטעם כמש"ל דל"ש ולא טענינן לבניו א"כ אחר שמודה לו וטען שלא להשביע למה לא יהיה נאמן ולכן צ"ע:
אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, ל״ה
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.