אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, ל״ב

ויש חולקים וכו' מקורו של י"ח הוא בתשובת מהר"ם בפ' חזקת במרדכי בא' שתבעו להחזיר לו פקדונו חגורה ובתי נפש והשיב אשתך מסרה לי קודם שנשאה אותך ע"ת במותה ינתן ליורשיה ופסקו הב"ד דישבע שכדבריו כן הוא וינתן ליורשים ויורשים היה במעמד הפס"ד ולמחרת נתחרט ואמר שנזכר כי מיד הבעל קבלו ופסק מור"ם דנאמן בטענתו השני במגו שהיה אומר שהחזיר ליורשים או שקרה אונסין בין פסק למחרתו ומזה למד הרמ"א ל"ל הך מיגו דה"ל מגו דהעזה כמ"ש שם ולא ה"ל מנו דלהד"ם ולאדחוי' לבעל כוונתי אלא ש"מ דלא ס"ל הך דינא והש"ך השיג וכתב דשם ידוע הוא שקיבל ואין דרך להכחיש רק או שקבלה מבעל או מהאשה ודברים אילו אין להם שורש בתשובת מהר"ם שלא נזכר דהיה ידוע ועוד עדיין י"ל מגו דהחזיר לאשה דהא לא היה עדי ראה וגם למה כתב דיכול לטעון דנאנסו בתר פס"ד שהוא טענה גרוע בזמן קצר ולא יצא לו שם גניבה והא יש לו מגו דקרה לו אונס מתמול שלשום ולדחויה לבעל קמכווין אלא ודאי דליתא גם כתב הש"ך דשם גם יורשי אשה תבעו אותו מתחילה זהו לא נזכר בתשובה ומהכ"ת יתבעו אותו כיון שלא ידעו שהאשה הפקידה בידו ע"ת והכל מפיו הם חיים גם מ"ש הש"ך לחלק דשם היו היורשים במעמד ההודאה גם זה אין כדאי לחלוק ארמ"א דס"ל בממ"נ אי הוי הודאה מה בכך דאינו במעמד הא הודא' בב"ד לעולם הוי הודאה ואי אינו קרוי הודאה כמ"ש הטור א"כ אף במעמדו נימא כן: אבל אי קשיא הא קשיא דעד כאן קאמר ר"ה גאון וטור כשלא פסקו הב"ד שיתן החפץ לחבירו והוא שותק אבל אם פסקו הב"ד שיתן החפץ לחבירו והוא שותק ולאחר זמן רוצה לחזור פשיטא דלא שייך השטאה או השבעה דאיך שמע פסק בב"ד ולא מיחה יצווח בדרך שטות אמרתי ואיך יהתל בזה ובפסק ב"ד ולכן שם במהר"ם מבואר דב"ד דפסקו דישבע ויתן אותו ליורשים א"כ ה"ל למחות ואיך יהיה עליו פס"ד אם כוונתו לשחוק ולכן דין הרמ"א צ"ע: