אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, ל׳

בין שהודה מעצמו וכו' הש"ך בס"ק נ"ו האריך להשיג על בעה"ת וטור ומחבר ומביא במספר צבא הפוסקים אשר לדעתו חולקים וס"ל דבמודה בעצמו אף בב"ד יכול לחזור וגברי קחשיב ותיובתא ליכא דכולם העתיקו הך תוספתא דהודאת בע"ד כמאה עדים אימתי בזמן שתובעו והודה לו אבל במודה מעצמו יכול לחזור ופשיטא דהלכה כתוספתא אבל לא יחויב דמיירי בב"ד ולא מבעיא לדעת הש"ע דפסק לעיל סעיף ט"ו כראב"ד בשתק התובע דאתם עדי לא מהני והיינו דיליף ליה מהך תוספתא אם כן יש לתוספתא פירוש מבואר ואף על גב דכתבתי לעיל סעיף קטן כ"ג דראב"ד מוקי ליה בבית דין ויליף מיניה היא הדין בחוץ לבית דין ואמר א"ע מכל מקום אין זה הכרח לומר כן דיש לומר דמיירי חוץ לבית דין גריד' וכמ"ש הראב"ד בפירוש התוספתא כנ"ל באריכות אלא אפילו לפי החולקים אראב"ד הא בררתי לעיל ס"ק כ"ד לשיטת הרמב"ם יש לומר דמיירי בהודאה בלי אתם עדי ולהרא"ש בא"ע שלא בפני התובע אבל הכל חוץ לבית דין אפילו אם מתפרש בב"ד צריך לומר שלא בפני תובע דהא לרמב"ם בפני תובע לא שייך השבעה וא"כ דמפרשינן הודה מעצמו שלא בפני תובע מה דוחקם לומר דמיירי בב"ד והש"ך גופיה כתב דדוחק לומר דיהי' שייך טענה זו בב"ד ולכן עלה ברוחו לומר דיכול לחזור ולומר טעיתי וזה יותר דוחק דמהכ"ת לומר טעיתי בדלית ליה מיגו ולכן יותר מרווח דמיירי חוץ לב"ד וכפי' התו' כמש"ל ס"ק כ"ג וכ"ד ע"ש ואין ראיה מכל פוסקים שהעתיקו התוס' דיסברו דיכול לחזור בב"ד רק הש"ך לשיטתו דפסק לקמן בסי' פ"ח בטענו בחיטין כו' כרמ"ה דהטעם משום השטאה ולכך הכניס עצמו בדבר זה ביותר דאף בב"ד שייך חזרה אבל לפי דקיי"ל דלא כרמ"ה וכמש"ל בסי' פ"ח א"צ לזה הדוחק ואמרינן בב"ד לא שייך חזרה כלל וא"ש ולדברי הש"ך דביקש לומר דעת ר"ה גאון בהודה מעצמו בלי תביע' יכול לחזור אפילו בב"ד א"כ מה צורך לר"ה לומר בסעיף שאח"כ דהוי שיחה יתירה הל"ל בקיצור הא הוי לגבי חבירו הודאה בלי תביעה ואפילו דהוי הודאה יכול לחזור א"ו דאלו הוי הודאה א"י לחזור: