אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, כ״ט

ואם לא טען וכו' הרב הש"ך ס"ק נ' האריך דדברי הרמב"ם סותרים דהוא גופיה העתיק הך עובדא דקב רשו דמשמע דב"ד טוענים ומתוך זה נכנס בדחוקים גדולים ואם התובע שואל הא עדים מכחישין אותך או לא ודברים אלו אין בהן ממש אבל כבר בררתי לעיל בתומים ס"ק י"ט לחלק דכשמודה דרך הודאה לא טענינן ליה ופסקא פסקא נקיט הרמב"ם וגם מ"ש הש"ך בס"ק נ"א להוכיח דס"ל לרמב"ם אף במודה מעצמו ואמר להשטות נתכוונתי נאמן ליתא דפיסקא קתני ועל הך מודה מעצמו קאי טענת השבעה וא"ש. ועוד י"ל לחלק בין תובעו בברי חייב אתה לי והרי עדים ג"כ ובזו לא טענינן ליה אבל אם התובע ג"כ לא ידע דחייב לו רק תובעו ע"פ העדת עדים בזו טענינן ליה דהא אין כאן טענת ברי ממש והכי משמע לשון הגמ' ולשון רמב"ם דלאחר שאמר מאן מסיק בי פלוני בא פלוני ותובעו משמע ע"פ הודאתו ולכך טענינן ליה וזה לענ"ד נראה נכון אלא דקשה לומר זה בכוונת הרמב"ם דהוא ס"ל ישבע היסת ואי לא תבעו רק ע"פ עדים ואנן טענינן ליה שלא להשביע שבועה זו מאין מקורה ובפרט דרמב"ם לא ס"ל דחייב שבועה בתיבה פרוצה: ולכן נראה בדברי הרמב"ם כמש"ל בס"ק י"ט אבל לשאר מחברים דס"ל דלא טענינן ליה י"ל כך ובזה יובן דברי הראב"ד דכתב על הרמב"ם מעשה בא' שהיה וכו' עד ישבע היסת ויפטור א"א אין זה לפי הגמ' ופירש הלח"מ דדעת הראב"ד טענינן ליה וכבר השיגו הש"ך דדעת הראב"ד דלא טענינן ליה איברא דגם הש"ך לא פי' בו דבר מתקבל וא"צ להעתיקו. אבל למ"ש ע"ז כוון הראב"ד דהראב"ד ס"ל דלא טענינן ליה וא"כ צ"ל בעובד' דקב רשו איירי דלא תבעו בברי רק ע"פ עדים כמ"ש וא"כ שבועה זו מה טיבו וזה שכתב על ישבע היסת שאין זה לפי גמ' דלא היה שם היסת דלא תבעו בברי וזה ברור ונכון. כי דוחק לומר דהאי קב רשו באמת טען שלא להשביע ומ"ש הש"ך א"כ מה קמ"ל י"ל דקמ"ל דאף בזה דנתכווין שלא להחזיק עצמו כעני באמרו מאן מסיק בי מ"מ י"ל שלא להשביע וזה דוחק ויותר מסתברא כמ"ש ויובנו דברי ראב"ד בהשגות: