שהרי לא היה תביעה מבע"ד עצמו כ"כ הריב"ש ומזה משמע דאם התובע יורש שמא מנה לאבא בידך והוא אומר הן שייך ג"כ משטה הייתי בך דהא ריב"ש נתן טעם דלכך לא שייך השטאה דלא תבעו בע"ד רק היה בכח הכרזה מב"ד ולמה ליה זה הלא שם לא היה תביעה בבירור כי לא ידעו אם איזה דבר משל המת בידו או לא וא"כ אפילו תבעו היורש גופיה לא שייך ביה השטא' אלא דביורש שייך השטאה וצ"ע לדינא כי לא מסתבר מה השטאה שייך ביורש דלא ידע במילתא דאבוה והריב"ש י"ל חדא מתרי טעמי נקט דבלא"ה צריך לומר כן בתשובתו שם סי' שצ"ב נתן טעם דל"ל משטה משום הך טעמא דלא היה תביעה מבע"ד עצמו כ"א בהכרזה ואלו דלא יכול לטעון שלא להשביע נתן טעם דאמרו בדרך הודאה והך טעמא הוי ליה לומר על טענת השטא' נמי דהא הרמב"ם מרא דהך עובדא דדרך הודאה מהני אמרו גבי השטאה ולא גבי השבעה אלא דחדא מטעמי' נקיט וה"ה לאינך וא"כ דין זה צל"ע:
אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, כ״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.