אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, ב׳

וצריך לישבע וכו' הסמ"ע כתב דג"כ צריך לישבע שאין חייב לו דמה בכך דכוון להשטות מ"מ אם בלא"ה חייב לו פשיטא דצריך לשלם והא דלא סגי בהך שבועה גרידא דאין חייב לו כתב הסמ"ע די"ל מסתמא הואיל והודה ודאי חייב לו ואין אנו מאמינים לו שאין חייב לו. וכ"כ הש"ך. ודבריהם דחוקים דאין שייך דאיך אנו מאמינים לו הלא ישבע דאינו חייב לו כלל ואם אנו חושדים דישבע לשקר אף על זה ישבע לשקר ומה אולמא הך שבועה מהך שבועה. אבל ברור דקיי"ל דיכול לחייב עצמו באמירת א"ע דאף דלא היה חייב מעולם רק באמירת פיו מתחייב כדלעיל סי' מ' א"כ ה"ה בלי אמירת א"ע רק כשכוונתו היה להתחייב ולא בדרך השטאה מתחייב דאמירת א"ע אין מועיל לגוף החיוב רק מועיל שלא יכול לומר משטה הייתי אבל אם באמת כוונתו לחיוב בלא השטאה הרי זה מתחייב כמו אלו אמר א"ע ולכך ש"מ מתחייב אעפ"י דלא אמר א"ע מפני שאין אדם משטה בעת מיתה הרי דגוף התחייבות לא תלי כלל באמירת א"ע רק לשלול טענת השטא' הא אי לא נתכוון להשטות מתחייב וא"כ א"ש דצריך לישבע בפרטות שכיון להשטות דאף דאינו חייב לו כלום אילו לא כיון להשטות מתחייב לו באמירת פיו עכשיו ולק"מ. ובתשובה הארכתי למה לא אמרינן כיון דבפיו מתחייב מה בכך דבלבו היה כוונה להשטות הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים. וצ"ל כיון דהרגילו להשטות לא ה"ל דברים שבלב דדברים שבלב הוי היכי דפה סותר הלב אבל כאן הכל שוין דגם בפיו הוא רק דרך שטות ושחוק ואין פיו סותר כוונת הלב כלל וזה ראיה לדברי תשובת התשב"ץ בא"ע סי' ע"ב ודלא כב"ש שם ס"ק ה' ובחדושי לא"ע הארכתי ע"ש: