אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, י״ז

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

הודאה בפני ע"א הרב הש"ך האריך דמצי המוחזק לומר קים לי כרז"ה וסייעתו דהודאה בפני ע"א אפי' באומר א"ע לאו כלום היא אמנם הא דקיי"ל הודאה אחר הודאה מצטרף מפרש הש"ך לשיטתם לא כמ"ש הרמב"ן לשיטתם דהיה בפני שנים רק אחד חלף הלך לו רק סתמא בפני אחד ומ"מ הואיל ומצטרפי ב' הרי כאן ב' עדים וכן נוטים קצת דברי מהרי"ט לחלק ח"מ סי' י"ח ואין זה נכון לענ"ד דהא כל דיוקו של הרז"ה מהך דקתני במשנה אם אמר הוא אמר לי לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה דנקט רישא בלשון יחיד וסיפא בלשון רבים ש"מ דהודאה ביחיד לא מהני וזהו ודא דמשנה לא איירי בע"א רק בשני עדים רק בודקין בחקירות כל אחד לבדו כדתנן להדיא ואח"כ מכניסין השני ואם נמצאו דבריהם מכוונים וכו' הרי דיש כאן שני עדים וא"כ עדיין הקושיא אם הוא אמר בלשון יחיד הוא אמר לי לבדו למה פסיק ותנא לא אמר כלום אם גם השני יכווין דבריו להראשון הרי זה עדות גמורה להוציא ממון אלא ברור למסקנא דדחינן מילתא דרב הונא דמוקי ליה הודאה אחר הודאה פי' דאמר האי מנה דהודיתי קמך הודיתי באפי חבירך רק סתם עכצ"ל כמ"ש הרמב"ן לדעתו דהי' שנים ואחד חלף הלך לו. אך הרז"ה קשיא ליה במילתא דרב הונא דמוקי' ליה דאמר האי מנה דאודיתא קמך הודיתא באפי חבירך דמשמע דהוי בכל הודאה רק חד כמ"ש הש"ך גופי' ובזה קשי' ליה ולכך תירץ דשאני הכא דכיון דאמר לזה דאודי קמי חבירו ג"כ תו לא הוי כמו הודאה בעד א' ולכך יפה כתב הרמב"ן דהך דרב הונא אידחי ליה ואין להרז"ה תירוץ רק דמיירי דאמר הודאה בפני ב' ואחד ליתנהו. ובחנם כתב הש"ך וחוץ מכבוד תורתו של רמב"ן שלא ירד לעומק כוונת הרז"ה כי ירד לאמת השחי ועשה כוינים: ואחרי שבררנו זה הא הש"ך גופיה מודה כי זה דוחק לפרש בגמרא הודאה אחר הודאה דהיה באופן הזה דחד ליתנהו א"כ אף דינו של הש"ך דהסכים להרז"ה ליתא ותמהני מהרב הש"ך דהחליף שיטתו דבס"ק י"ט הקשה אם אמרינן דא"ע שלא בפני התובע לא מהני לטענת השבעה א"כ אדתני הוא אמר לי לא אמר כלום ליתני רבותא אפי' אמר א"ע לא אמר כלום וקושיא זו ביותר קשה לשיטת הרז"ה דמוקי ליה רישא בע"א דקתני לשון יחיד וע"ז כל שורש של הדין איך קתני הוא אמר לי ליתני דאמר א"ע ג"כ לא מועיל ואי נימא דבאמת מהך משנה אין ראיה רק מהך דאמרינן בפרק חזקת הודאה בפני ב' וצ"ל כתבו זהו אם אמרינן הא דתנן קנין בפני ב' ואצ"ל כתבו ג"כ דוקא תנן אבל לפי דקיי"ל כמ"ש הש"ך גופיה למסקנא דקנין בפני עצמו ג"כ מהני ועכצ"ל דלכך נקט בפני ב' בשביל הך דאצ"ל כתבו נשנית א"כ אף בהודאה כך דצ"ל כתבו נשני' וחדא בחברתה מישך שייכי. ולכן אין לזוז מפסק הש"ע וכמ"ש ג"כ הרב המובהק מהרי"ט בתשובה הנ"ל דכן הלכה מרווחת בישראל:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.