ואעפ"י שאין התובע עמו וכו' הקשה הש"ך דמחבר העתיק לשון הרמב"ם והרמב"ם לטעמיה דס"ל אפי' לא תבעו י"ל משטה אני בך אבל לפי דפסק המחבר לעיל ס"ה דבלי תבעו א"י לטעון משטה א"כ אם אין התובע עמו מה צורך להודה דרך הודאה ואי שלא יטעון שלא להשביע הא זה יכול לטעון אף דהודה בדרך הודאה ולכן כ' דהש"ע כתב זה שלא בדקדוק אבל לענ"ד נראה דס"ל לרבינו מחבר לחלק ודאי כשהוא בפני זה שאמר שחייב לו והוא אינו תובעו לא יתכן דכוונתו להשטות במה שחבירו לא השטה בו וכי כך עושים לאנשים אשר אתו אבל כשאין חבירו כאן פשיטא דדרך בני אדם לומר דרך היתול או צחוק והשטאה אני חייב לפלוני כך וא"ש. ובזה מיושב רוב ראיות שהביא הש"ך לעיל ס"ק י"ב דטענת השטאה שייך אפילו בלא תבעו דיש לחלק כמ"ש ובזה מיושב דנקט המחבר אעפ"י שאין התובע עמו ולא נקט אעפ"י דלא תבעו ודוק. כי נראה נכון לדינא דבלא"ה רוב מחברים לא חלקו בין תבעו ללא תבעו: ובזה מיושב מה שהניח בג"ת דף קע"ז ע"ב בצ"ע על הבעה"ת דמשמע להדיא מדבריו דאף שלא בפני תובע שייך טענת השטאה ואילו לקמן בחלק החמישי משער ההוא כתב דלא יכול לומר משטה דאין לוי תבעו די"ל דשם מיירי דלוי היה במעמד ההוא ולא תבעו אבל כשאינו במעמד י"ל משטה וא"ש:
אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.