אורים ותומים, תומים · סימן פ״א, י׳

אבל אם לא טען וכו' במרדכי הביאו בשם ר"י דפסק אם לא טען אנן לא טענינן ליה וכן כתבו אח"כ אהך עובדא דלעיל בס"א שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך וכ' דיכול לומר להשטות נתכוונתי ואע"ג דפסק ר"י אי לא טען אנן לא טענינן ליה וכו' והקשה הב"י הא גמרא וברייתא ערוכה היא בהשטאה דאם לא טען דלא טענינן ליה ותירץ הב"י דאי לא טען השבע לי דלא טענינן ליה לשבועה וכבר השיגו הש"ך דאין זה במשמעות המרדכי וגם בהך עובדא דתלמוד עם בנך וכו' דכתב ג"כ המרדכי בשם ר"י דלא טענינן ליה ושם לא שייך תירוץ הב"י. ותירוץ הש"ך דחוק למאוד וא"צ לטעון עליו. ולכן מה שנראה או דאתא לאפוקי מדעת הרז"ה דס"ל דהודה בלי תביעת המלוה טענינן ליה ולכך כתב דר"י מפרש בכל דוכתי לא טענינן ליה ולכך בעובדא דתלמוד עם בנך לא היה תביעה. א"כ לשיטת הרז"ה טענינן ליה ולכך כ' לפיר"י דלא טענינן ליה בשום דוכתא אפי' לא תובעו וא"ש. ויותר י"ל דבגמרא קתני מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר תנהו לי ואמר משטה אני בך פטור ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי גדר וא"ל מנה לי בידך וא"ל הן רצונך שתודה בפני פ' ופ' א"ל מתירא אני שמא תכפיני לדין למחר א"ל תנהו לי וא"ל משטה אני בך פטור ואם לא טען אין טוענין ליה וכו' עכ"ל ויש לדייק לכאורה למה לא קתני תיכף בבבא ראשונה קודם דקתני הכמין לו עדים אחורי גדר וכו' ואם לא טען לא טענינן. וגם לכאורה ק' קושית הרז"ה דהא במשנה קתני סתמא לא אמר כלום ולכך היה מקום לומר דודאי בסתם דשכיחי להשטות י"ל דטענינן ליה כמו גבי השבעה רק בזה דהכמין דא"ל רצונך שתודה לי בפני פ' ופ' והוא השיב לו באמתל' דיש לו פחד דיכופו לפורעו כילי האי לא שכיח שיהיה בו משטה והולך פעם כפעם ולכך דוקא בשטען משטה אבל אנן לא טענינן דבאופן הזה לא שכיח כלל ובזה היה מיושבים כל הקושיות של הרז"ה והכל ניחא ולכך הביאו בשם ר"י דלא ס"ל כן והך אם לא טען מוסב על כל הברייתא הן רישא והן סיפא ונטר עד גמר הבבא ותני' ליה וא"ש וטובא קמ"ל הר"י ולק"מ: