אורים ותומים, תומים · סימן פ׳, א׳

אבל יצא מב"ד כתב הש"ך בס"ק ג' דנ"ל דוקא כשכבר פסקו ב"ד שחייב מכח טענתו אבל אם עדיין לא פסקו ב"ד דלא אמרינן דטענת שקר אגמרהו דהא הוא חושב דגם בטענה שטען מתחילה יזכה בדין ודבריו הם בלי ראיה כלל ולשון הטור ומחבר מורה דקאי על לעיל על מי שטען טענה שנתחייב בה ובזה הש"ך גופי' פירש שהוא פירושו לא שנתחייב כבר בב"ד רק עומד להתחייב ועלה קאי הך חלוקא בין יצא מב"ד ללא יצא ש"מ דאף בכה"ג אי יצא מב"ד לא מהני טענתו וכן משמע מדברי ר"י הלוי והרמב"ם דכתבו אם אף בטענת ראשונה יכול לזכות אף דיצא מב"ד וחזר יכול לחזור ולטעון ולדברי הש"ך קשה מה אע"פ שיצא מב"ד וחזר דהא זהו אף דלא זכה בטענה ראשונה אין נ"מ ביצא מב"ד דהא עדיין לא נתחייב מב"ד. ומה איריא דיכול לזכות ועיין ריב"ש סי' שכ"ז באלמנה שטענה שהבית שלה מבעלה הראשון ואח"כ כשהראה לה שטר הודאה מבעלה ראשון חזרה לטמון שבעלה שני' קנא' וכתב השואל דאין לה לחזור ולטעון הואיל ויצאה מב"ד והריב"ש בתשובתו כתב יפ' אמרה אלא שא"צ לזה דהא הוי מחיוב לפטור ע"ש ואלו התם לא נפסק כלל מפי ב"ד דבר כנראה להדיא בתשובה ההוא ע"ש וכן ריב"ש סי' שצ"ב בא' שהודה שנתן לו ראובן כוס למשכנו ואחר כך טען שמשכנו באמת ונתן לראובן המעות וכתב הריב"ש אף על גב דקי"ל כשיצא מב"ד אין חוזר וטוען היינו כשמפרש דבריו בפי' רחוק אבל זה אין מפרש דבריו בפרוש רחוק דאמר דנתן למשכנו וכן נעשה הרי לולי כן לא היה אפשר לטעון אף דלא נפסק עדיין דבר על טענתו כמבואר שם בתשובה באריכות ולכן הדבר מבואר דלא כש"ך: