אורים ותומים, תומים · סימן ע״ט, ב׳

שהרי זה הוחזק כפרן הוא לשון הרמב"ם וכבר השיגו הראב"ד דאין צורך לזה הטעם והיינו דהא מוכחש מעדים ומהודאת פיו והש"ך בסעיף קטן ג' כתב דקמ"ל אפילו יטעון אחר כך פרעתי דתו א"נ לעולם ואין לשון הרמב"ם מורה ע"ז כי לא נזכר מזה דבר. ול"נ ודאי אם בא הלוה להשביע למלוה שלא נפרע א"צ טעם כלל דאיך ישבע שלא פרע והעדים מכחישין כמ"ש המ"מ ועוד דהא מחייבים אותו לפרוע וכי נחשדו העדים דמשקרי רק ע"כ אמרינן הואיל והודה דלא פרע ה"ל הך פרעון מחילה ומתנה כמ"ש בטענו בחיטין והודה בשעורים דה"ל מחילה ולפ"ז איך ישבע הא הפרעון נמחל. אבל נראה לכאורה אם הלוה יטעון ישבע לי המלוה שהוה לי דחייב המלוה לישבע דאם ישבע שהלוהו לא ישבע להכחיש העדים אדרבא העדים מסייעין לו ולא קשה צורך שביעה למה הא עדים מסייע ליה זה אינו דהא המלוה מודה דהנך עדים שקרי נינהו דהא העדים העידו שפרעו והוא אמר דלא נפרע ואיך יסייע עצמי בהעדת עדים מה שהוא בעצמו מודה דהעידו שקר בב"ד והשתא בהימנו כבי תרי ועדים מעידים שפרעו דמ"מ צריך לפרוע ויכול להטיל עליו שבועה משום דפסלינהו לסהדי מכ"ש כאן לפי טענתו מודה דעדים העידו שקר בב"ד ואיך לא יזקיקו לשבועה ולכך נתן רמב"ם טעם דהואיל דהוחזק כפרן לא תקנו חז"ל שבועה דלא תקנו היסת לאנשים כפרנים ומוחזקים לשקרנים עפ"י עדים בב"ד וטובא קמ"ל ולחנם השיגו הראב"ד: