אורים ותומים, תומים · סימן ע״ח, ט׳

נאמן במגו וכו' איבעי' זו אי אמרינן מגו במקום חזקה לא אפשטא שם ב"ב ולפ"ז למאן דס"ל תפיסה באיבעי' דלא אפשט מהני א"כ אם תפס מלוה אפילו בעדים ואמר אתה חייב לי מזה דהיית טוען דפרעת לי בתוך זמנו אין להוציא מידו דהא י"ל קים לי דלא אמרינן מגו במקום חזקה וא"כ מוציאין מלוה ונותנים למלוה. ומכ"ש בתפס די"ל קים לי וא"כ הרב המחבר דס"ל בכל דוכתי מהני תפיסה אפילו לאחר שנולד הספק לא ה"ל למסתם פה דנאמן רק דה"ל ספיקא דדינא ונ"מ כמ"ש דאם תפס מלוה אפילו בעדים אלא שגם על הרמב"ם יש לתמוה שהעלים ולא הביא בספרו כלל הך איבעי' דטען לאחר זמנו פרעתיך בתוך זמנו אי נאמן או לא והרי"ף הביאו וכתב דהוא איבעי' דלא אפשטא ואם סתמו כפירושו דה"ל מגו יקשה ג"כ הא לשיטתו דתפיסה בכ"מ מהני ה"ל להביאו דהוא ספיקא ואם תפס מלוה בעדים אין מוציאין ודוחק לומר דס"ל לרמב"ם בקושי' התו' כתובות דף י"ט בהא דפליגי ר"מ וחכמים באין כת"י ממ"א דנאמנים לומר לחכמים קטני' היינו ולר"מ א"נ משום דהוי חזקה אין אדם חותמים אא"כ נעשה בגדול והוקשו התוס' דמשמע דפליגי ר"מ וחכמים אי אמרינן מגו במקום חזקה ובב"ב מספקא ליה וס"ל לרמב"ם דכל הפלפול בגמרא בב"ב הוא לר"מ ולר"מ שפיר מספקא לן אע"ג דר"מ ס"ל בקיום א"נ מקיום אין ראיה כמ"ש התו' שם כתובות ד"ה מודה בשטר דירא לומר מזיוף שמא יתקיים או דד"ת לא בעי קיום ולכך מגו מזיוף מגו גרוע הוא ולא אמרינן במקום חזקה אבל לחכמים דס"ל בקיום אמרינן מגו במקום חזקה מכ"ש במגו דעלמא ועיין מש"ל בכללי מגו דהך חזקה דאין חותמין אא"כ נעשה בגדול אלי' כמו הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז עיין שם א"כ לפי דקי"ל כחכמים אפשיטא איבעי' ולכך סתם הרמב"ם דפשיטא דמהני ואפילו תפס מוציאין וגם דוחק לומר דס"ל לרמב"ם כל הפ' בגמרא דב"ב הוא לשנויא דרב' בקידושין דס"ד אבל לשנויא דאביי דרבי ס"ל מה לי' לשק' כעדים דמי ועקרוהו לחזקה ור"ן ס"ל כחזקה דמי וקי"ל כרבי וא"כ אפשט' איבעי' דקי"ל כהך תי' דאביי ועיין בהרא"ש והר"ן דביקש לחלק בין הך מגו למגו דהתם דבידו לעשותו וא"כ ליכא ראיה: ויותר נראה דס"ל לרמב"ם אע"ג דלא אפשטא בב"ב בב"מ דף ק"ב ע"ב אפשטא דהתם שאלו מר"י שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי מי נאמן ופריך אימת בתוך זמן וכו' דתנן מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה ומשני לא צריכא ביומא דמשלם זמנא מי עביד וכו' ופשטינן מהא דאמרינן שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמי' שבועה משום דטריד בפועלים אבל בעלמא לא וקשיא ליה לרמב"ם כיון דקי"ל יום שלשים כיום שלפניו א"כ תחלת יום ל"א הוא התחלת הזמן לפדיון והוא יום דמשלם זמנא ובפרט לפי דעת הר"א ממיץ דשלשים בפדיון הבן היינו כ"ט יום י"ב תשצ"ג וא"כ יתכן דכלו ליה שלשים יום באמצע היום ואיזה שעות שאח"כ הוא לאחר שלשים והרי זה ממש ביום דמשלם זמנא וא"כ איך קתני מת לאחר שלשים יום בחזקת פדוי הא אלו מת ביום ל"א הוא יומא דמשלם זימנא ולא עבידי לפרוע ואם הוא אינו נאמן מכ"ש דלא טענינן ליתמי כמש"ל בזה בשם הראב"ד וע"כ דעביד ופרע וטענין ליתמי וא"כ עדיין אפשטא מהך משנה ואי נימא דבפדיון שאני דמצוה רמי' עלי' וזריזין מקדימין למצות וחזקה דקיים המצוה א"כ לא פריך לאחר זמן תנינ' לאחר שלשים יום וכו' דהא שאני התם דמצוה שאני וביותר קשה לפי מה דפשטינן מהך דשכיר כבר צווחו בי' המפורשים דהא שכיר יום זמנו בלילה וע"ז קאי בזמנו היינו בלילה וא"כ מה קפשיט מהך ואין לומר דלילה הוה בגדר משלם זמנא דפשיטא דשם עבידא למפרע בלילה וכי יעבור בבל תלין ח"ו וכי שלומי אמוני ישראל יעברו לאו פשיטא עבידי לפרוע אבל כאן וכי אין דרך בני אדם לעכוב תשלומין שכירות יום או יומיים ומ"ש באסיפת זקנים דגם בזה איכא ב"ת לא מובן כלל וכי מי שאינו פורע תיכף השכירות ביום דמשלם רק מעכבו יום או יומיים עובר בב"ת דבר זה לא נשמע ולא נראה כלל ותירץ הראב"ד כפי מ"ש בשמו בריטב"א וא"ז כתב דהראו לו משמים דמסתמא כי קתני בזמנו נשבע ונוטל משמע כל זמנו אפילו תבעו סמוך לשקיעת החמה שאין שהות לפרוע אלא א"כ פרעו מבעוד היום ומ"מ כי טען כן צריך שכיר לישבע ש"מ דעבידי לפרוע ביום דמשלם זמנא עכ"ל וקשה ל"ל הך דשכיר מהך גופי' נפשוט מת לאחר שלשים יום בחזקת שנתן אפילו מת תיכף לאחר שקיעת החמה מיום ל' ג"כ בחזקת שנתן דהא סתמא קתני וע"כ דפרע טרם הערב שמש דיום ל' וש"מ דפרע אינשי במשלם זמנו בסופו ומ"ש הך דלאח"ל ומ"ש הך דשכיר בזמנו ולכן ס"ל לרמב"ם דספיקא לא היה אי טען פרעתי במשלם זמנו דזה מוכח ממשנה הנ"ל רק הספק דטען פרעתיך בתוך זמנו וא"כ השאלה כך מי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמנו ושכיח וא"כ י"ל מגו דל"ל כדעת התו' דה"ל העזה דלעומת זה יותר נח לו להעיז ולטעון טענה דשכיח דאינו נחשב בעיני המון כשקרן משיטעון טענה דלא שכיח דתוך זמנו לא עביד אינש דפרע או דלמא לא עביד אינש דפרע ביום דמשלם זמנא וא"כ שפיר י"ל דהוי מגו דהעזה כמ"ש התו' ואי טען טענה דל"ש גם זה לא שכיח לטעון שפרעו ביומו (וכן משמע כמש"ל ס"ק י"א דאל"כ הך בבא דסיפא מה קמ"ל כדפריך כאן בב"ב לאחר זמני פשיטא וכי לעולם לא נימא דפרע וכן יש להבין בגמרא דקאמר אי לאחר זמנו תנינא מה צריך לתנינא פשיטא דנאמן במלוה ע"פ פרעתי ולפמ"ש ברמב"ם ניחא) וע"ז קפשיט הגמרא דקתני סתם בזמנו נשבע ונוטל אפילו תובעו תיכף סמוך לשקיעת החמה דאין לבעה"ב זמן לומר פרעתיך מקדם בזמן ארוך רק עתה בזו הרגע ממש במעמד התביעה כמ"ש הראב"ד וקשה א"כ למה ישבע ויטול וכי שייך בזו בעה"ב טרוד בפועלים מה שצווח עכשיו בזו המעמד התביעה מסרתי לך המעות ול"ל לא פלוג עבדי רבנן כמו בכל הלילה דאף דטוען הוא הבעה"ב בזו הרגע פרעתיך מ"מ נשבע שכיר משום לא פלוג דזה אינו בשלמא כל הלילה דישנו במציאות לומר מקדם פרעתיך עבדי רבנן לא פלוג דשכיר נשבע ועוד דאל"כ בטלת תקנת חכמי' דאם יאמר פרעתיך מקדם יהיה לו מגו פרעתיך עתה בזו רגע ובמקום מגו לא תקנו חכמים ולכך לעולם נשבע אבל בזו הזמן שאינו במציאות שפרעו מקודם וא"כ איך סתם כל זמנו נשבע ונוטל הא איכא הך דאינו נשבע וכקושית הראב"ד ועכצ"ל דגם בזה יכול לומר פרעתיך מקדם בעוד היום גדול ואי דהוי תוך זמנו הא יש לו מגו דפרעתיך עתה אף דה"ל מגו דהעזה ואם כן עדיין ה"ל לא פלוג ולכך סתמו חכמים דלעולם נשבע ונוטל וקשה הא תיכף רצוף לשקיעת החמה כמעט רגע ה"ל כיום דמשלם זמנא ונאמן במגו ש"מ דמפשט בעיין ודברי הגמרא שפיר וא"כ האיבעי' נפשוט וצ"ע: