אורים ותומים, תומים · סימן ע״ח, י״ב

הא דאמרינן וכו' וכתב הרמב"ן בחדושיו לב"ב דף מ' דאפילו נותנים זמן בית דין מכל מקום יכול לומר פרעתי ת"ז בית דין והש"ך דחה ראי' שלו וכתב דדין זה צריך לעיון. והנה לברר דין שלו צריך חקירה מה הטעם במלוה לחבירו סתם אף דיש לו זמן ל' יום מכל מקום יכול לטעון פרעתי והנה הסמ"ע בריש סימן נתן טעם דבקובע זמן הרי מגלה דעתו מתחילה עד הזמן צריך למעות ואם כן אמרינן חזקה דלא פרע תוך זמן מה שאין כן בסתם הלואה ל' יום דאין כאן גילוי דעת מתחילה דצריך למעות עד ל' יום ודברי' אלו הם בתשובות הרא"ש כלל ע"ו סי' ב' ע"ש. א"כ לפ"ז בתובע הוא מב"ד זמן ל' יום והב"ד נותנים לו הרי ג"כ גילוי דעת דנצרך לזוזי עד היום ההוא וג"כ חזקה דלא פרע תוך זמן כמו בקובע זמן. אך יש לפקפק בהך טעמא חדא מש"ל בסימן ל"ט במה דהקשו התוס' והרא"ש למה צריכה אלמנה שבועה על כתובתה הא הוי ת"ז דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וקשה מה קושי' הא לא גילה דעתו דאיצטרך לזוז' וצררי עד היום ההוא רק ממילא לא ניתן כתובה לגבות מחיי' כמו סתם הליאה דהוא לשלשים יום. אך זו כבר ישבתי למעלה דבשטר אין פורע תוך זמנו אפילו בהתם הלואה בלי שובר לא אמרינן דפרע וכ"מ מדברי הב"ח ס"ס זה ע"ש דלא הביא ראיה לדבריו וברור דכוון למ"ש לעיל. אך אי קשיא מהא דלקמן בסי' שי"ז דברי מחבר והן דברי הרמב"ם דבשוכר סתם דסתם שכירות ל' יום אינו נאמן לומר דפרע ת"ז ולדברי המ"מ הוא ברייתא מפורשת בגמ' וקשה הא מ"ש מסתם הלואה ל' יום וכבר עמד בזה הרב הש"ך לקמן בסי' הנ"ל ס"ק ב' וביקש לומר דרמב"ם ס"ל כהנך רבוותא דלא מחלקי בין קובע זמן לסתם הלואה ולכך הניח בקושי' על הרב המחבר דהוא פסק בסי' זה לחלק בין סתם הלואה לקובע. איברא דאף דנימא דהא דאמרינן בגמ' שוכר אמר נתתי וכו' דבתוך זמן משכיר נאמן איירי בשוכר לזמן קבוע כמ"ש הש"ך להדיא עדיין קשה בשלמא אם קובע זמן להלואה גילה דעתו דלית ליה זוזי עד זמן ההוא אבל בקובע זמן ושוכר בית לשלשים יום וכי בשביל זה גילה דעתו דל"ל זוזי עד יום ל'. הגבלת הזמן הוא לגוף שכירות הבית דנצרך לבית עד תשלום ל' יום או שאר זמן שגבל ומה ענין זה לזוזי רק זוזי ממילא לא נפרעין עד סוף דשכירות לא משתלמת רק לבסוף וכמו סתם הלואה ל' יום ובמרדכי ריש ב"ב דנתחבט בסופר שכתב ספר אי שכירות משתלמת בכל קונטרס כמו כל שפא זימנא כדלעיל באריכות והלא שם לא קבע זמן כלל רק ממילא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכו בקישי' הגמ' מכותל הנבני' דהוי ת"ז עד גמר ד' אמות וכי מתחילה קבע זמן וגילה דעתו דאצטריך לזוזי הלא הדבר ממילא כמו בסתם הלואה: ולכן צריך לומר בדעת הרא"ש דכי בעינן גילוי דעת דאיצטריך לזוזי אבל לא בסתם הלואה היינו היכי דחיובו ברור. ואמרינן דעביד דפרע גו זמנא אבל בדבר שאפשר שלא יתחייב כלל כמו בכתוב' דאולי תמות בחייו או הבית בשכירות דאולי יפול הבית וכדומה כמ"ש התוספות בשמעת' הנ"ל בזו אפי' בסתם בלי גילוי דעת לא פרע ת"ז וכן בכותל אולי לא יבנה. ולפ"ז אין מקום לקושית הש"ך לקמן בסי' שי"ז בשכירות דשם אפי' בסתם שכירות דהוא ל' יום מכל מקום לא פרע גו זמנא וא"ש. ובזה יש ליישב גם כן כמש"ל בס"ק ז' דרמב"ם נתן טעם בהך מד' אמות ולמעלה משום מי יימר וכו' ולא משום דה"ל תוך זמנו. דהא בזה קושיא הנ"ל שפיר דה"ל כסתם הלואה דלא גילה דעתו דאיצטרך לזוזי רק דאין מחויב לשלם עד גמר הכותל ובזו לא שייך שמא לא יבנה דהא כ' מהרש"א במה שתלוי ברצונו לא שייך שמא יבנה ע"ש. ולכך סבירא ליה הקושיא הגמרא גם כן להוכיח דלא זו בקובע זמן אפי' בסתם הלואה אמרינן אין אדם פורע אבל באמת דקושטא דמילתא דיש הבדל בין קובע לסתם כדדייקינן מלישנא דר"ל ע"כ צ"ל בהך לא מטעם אין אדם פורע ת"ז רק מטעם מי יימר וכו' ויפה כתב הרמב"ם. אך אין זה עולה בכוונת דברי התו' דכתבו להדיא דוקא קובע וכו' ומכל מקום כתבו דהמ"ל על הך מד' אמות ולמעלה בתוך זמנו וקושיא הנ"ל במקומו דבזה לא שייך שמא לא יבנה כמ"ש מהרש"א. והעיקר מה דקשיא לי לזה הטעם הא דמספקא לן בב"מ ביומא דמשלם זימנא אי עביד לשלם השכירות או לא וקשה מה זו הספק הלא כבר בררנו דשכירות אפילו בשכרו לזמן הוי כסתם הלואה רק כל הטעם דאינו פורע אולי יפול הבית ותינח באמצע זמן שכירות אבל במשלם זמן בפנות היום מה איכפת ליה אם יפול או לא. הא כלה זמן שכירות ואין לו לדור בתוכו רק רגע מרגעין ואם כן לו יהיה דהוי בתוך זמן הא גם כן יכול לטעון פרעתי כמו בסתם הלואה ומה זו ספק והראב"ד כתב דלא טענינן ליתמי וקשה למה יגרע מסתם הלואה בתוך ל' יום ואפילו נדחוק בתחילת היום דמשלם אפשר דיש לו לדור כל היום מה נימא בסוף היום בבוא השמש וכ"ת באמת בהא לא מספקא דז"א מלבד דדעת הש"ע דכל הספק בסוף היום לבד אף גם אם כן מה פשוט משכיר בזמנו הא שם כבר פנה היום ולתי' הראב"ד כפמש"ל בס"ק ט' פרע ברגע קודם שקיעת השמש. והא בזה לא מספקא כלל. ומכ"ש לדעת הריטב"א דיכול לתבוע במשלם זמנו בב"ד השכירות ע"ש בא"ז ועיין מש"ל בס"ק ח' אם כן ש"מ דלא חיישינן במשלם זמן שמא יפול דהא יכול לתבוע בב"ד אם כן מה קמספקא ליה וכ"ת הא גופא מספקא ליה אם יכול לתובעו אם כן מה פשיט משכיר הא ודאי דא"י לתובעו קודם שקיעת השמש כדתנן שכיר יום גובה כל הלילה. ולכן נראה טעם אחר לחלק והוא מה שהעליתי לעיל בסי' ס"ז בסתם הלואה ל' יום אי תפס משל לוה בתוך זמן לא מפקינן מיניה דאין הזמן רק דאין ב"ד נזקקין לו עד זמן ההוא דאולי לית ליה זוזי דמאן דיזיף לאו לאטמוני גו ביתא יזיף אבל ביש לו חיוב גברא עליו לפרוע ולכך אי תפיס לא מפקינן מניה ולכך שביעית משמטו כמש"ל ולכך י"ל אולי הוה ליה זוזי ויפה עשה דסילק חיובו ופרע או אולי תפס המלוה משלו והוצרך להניחו בידו לפרעון משא"כ בקובע זמן דאין חיוב עליו לפרוע אפילו ביתו מלא זהב וכסף. ואי תפיס מפקינן מיניה כדלעיל בסי' ס"ז ולכך אין שביעית משמטתו וכן בכתובה דלא ניתן לפרוע כלל עד אחר גירושין או מיתה וכן בשכירות דאין חיוב כלל עליו עד לבסוף דאיכא למ"ד דאין התחלת מלוה כלל עד לבסוף כדפליגי אי ישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכו' ואי תפיס משכיר מוציאין מידו לכ"ע אם כן ה"ל כקובע זמן ולא עביד לפרוע תוך זמן ואפילו בסתם שכירות דכיון דהוי כשכרו על שלשים יום חזר הדין דשכירות אין חיוב עליו כלל עד סוף זמן השכירות ואי תפס המשכיר מפקינן מיניה דכללא הוא דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ולא דמי סתם שכירות לסתם הלואה דשם סתם הלואה עקרו לזמן פרעון אבל כאן סתם שכירות הוי שלשים יום עיקרו שישתמש בו ופרעון הדרן לכללא דאינה משתלמת אלא בסוף. אפילו יש לו אלפים וחזקה אין אדם פורע ולק"מ מכל הקושיא שכתבנו ובפרטות במה שכתב הש"ך. ומעתה דינו של רבינו הרמב"ן אמת ויציב דב"ד שנותנים לו זמן ל' יום הוא באין לו זוזי אבל ביש לו זוזי וכי יתנו הב"ד זמן והב"ד נותנים זמן מבלי לנגוש אותו אבל על הלוה חיוב גברא לשלם לו כל רגע כשמעות מוכן בידו דהא המלוה לא נתן לו זמן בטובו כלל ואם כן אם יזדמן לו מעות פשיטא דפורע תוך זמנו ופשוט ונכון. ובזה חשבתי ליישב דברי הר"י בתו' דכתב דלא קשה לאביי ורבא דסבירא להו אדם פורע תוך זמנו מהך משנה כל שלשים יום הוא בחזקת שלא נתן משום דהתם לא שייך דלא ליטרדן דה"ל ממון שאין לו תובעין (ומזו נראה דלא כדעת היש"ש שהבאתי לעיל בס"ק י"א ע"ש) והקשו עליו אם כן מה קאמר הגמרא בתוך זמנו תנינא תוך ל' בחזקת שלא נתן הא שם שאני דלא שייך דלא לטרדן ולכאורה קושיא גדולה עד שיש לתמוה על הר"י איך העלים העין הבדולח מגמרא בעידנ' דעסיק ביה. אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי כי יש חילוק בין דלא לטרדן לאביי ורבא דסבירא להו דלכך פורע ת"ז אבל לר"ל דסבירא ליה אין אדם פורע ת"ז דלא חש לטרדא דמכל מקום אין פורע ת"ז. אם כן י"ל דשם הא דמספקא ליה שוכר אמר נתתי ודאי ידע מילתא דר"ל והלכתא דאין פורע ת"ז דאל"כ למה שאל בשוכר ולא במלוה. רק מספקא ליה דר"ל אמר קובע זמן אבל סתם הלואה לא מ"ט דר"ל אי הטעם כמ"ש הרא"ש וסמ"ע אם כן בשוכר לא שייך זה דהגבלת זמן הוא לזמן שכירות ולא דלית ליה זוזי כנ"ל ואם כן השוכר נאמן אף לר"ל או הטעם כמ"ש בקובע אין חיוב עליו לפרוע אף דאית ליה זוזי ואם כן אף בשוכר כן כמ"ש ולכך שפיר פשיט ליה מפדיון הבן דשם גם כן אין קביעת הזמן בשביל דלית ליה זוזי רק התורה אמרה ופדויו מבן חודש וע"כ הטעם כנ"ל דאין חיוב פרעון עליו ול"ל דשאני התם דלא שייך דלא לטרדן דלר"ל לא אמרינן הך סברא כלל ובהכי ניחא לדעת האומר מילתא דל"ש לא טענינן ליתמי מה ראיה מייתי הגמרא מהך דפדיון דלמא לא שכיחי לפרוע תוך זמן רק אי טען מהני ככל טענות דל"ש אבל בבכור דמת אב ליתומים לא טענינן וצ"ע לכאורה ולפמ"ש ניחא דכל ספק הוא אי דמי לסתם הלואה או לקובע זמן וידע הגמרא בסתם הלואה טענין אפי' ליתמי ואם כן מוכיח מהך משנה דדינו כמו בקובע וזהו רק הנרצה דדינו כמו בקובע ולייתר לא נחית הגמרא לדייק. (וגם התם י"ל שייך טרדא כמ"ש בס' אסיפת זקנים טרדא דמצוה) . ולר"ל לא מצינו כלל חילוק בטרדא לאינו טרדא כלל ולעולם אמרינן בסתם הלואה פורע וא"ש ודוק. והתו' פקפק עליו דגם לר"ל יש לומר הך סברא דלא ליטרדן עכ"פ ובזו נחלקו בעל תו' אבל ח"ו לומר דיהיה מר"י נעלה גמרא ערוכה: