אורים ותומים, תומים · סימן ע״ז, י׳

אין שומעין לו וכו' הרב הש"ך בס"ק כ"ה נמשך אחר דעת גי"ת דהקשה ג"כ קושי' הסמ"ע דהא אמרינן לקמן סי' קכ"ב וקע"ו דיכול שותף לדון על חלקו אף דליתא שותפו במתא ולא נראה לו תי' הסמ"ע לחלק בין לדון ובין ליתן לו מעות ולכן מחלקים דכי ידע כמה מגיע לו בשותפות לחלקו צריך ליתן לו חלקו והא דאמרינן בירושלמי אין שומעין לו היינו שאין ידוע חלקו ודבריהם לא משמע כן ברמב"ן ורא"ש חדא דלמה לנו קרא וכחש בעמיתו פשיטא דהא לא ידע כמה יתן וכמה חלקו ואי דה"א דה"ל שלוחו ויכול לתבוע הכל כמו שהוא באמת דעת הראב"ד אם כן הוה ליה למימר לזה אתיא קרא שאין יכול לתבוע הכל ולא דלא נתחייב בחלקו דהא חלקו אינו מבורר רק הל"ל דאם תבע הכל והוא כופר אין כאן שבועה דלאו שלוחו דשותפות הוא אבל מה זה שכתבו דלא אמרינן לכל אחד נתחייב בחלקו לא אתי שפיר כיון דאין כאן בירור מה היא חלקו ועוד א"כ מנלן לירושלמי למילף היפוכו דכשם שנים שנתנו פקדון אין צריך ליתן לא' ה"ה בשנים שקבלו פקדון הם ערבים דהא התם טעמא אחריני איכא שלא נודע כמה חלקו ולא אמרי' דשליחא דחבריה הוא אבל באמת אם ידוע חלקו חייב ליתן אם כן הרי אין כאן טעם דהואיל דבאו כאחד כאיש אחד דיינינן ליה ואדרבא נקיש להיפך בידוע כמה מגיע לזה ולזה נותנים לכל אחד חלקו וא"כ ה"ה בשנים שקבלו פקדון או לוו הרי מבואר חלקם דלכל א' החצי א"כ אף הם לא יהיה באחריות חצי של שני וממקום שבאתה כן תקיש לגמרי אלא ברור דליתא ולא הבנתי מ"ש הש"ך דדברי בעה"ת מסוף שער מ"ד סותרים לדבריו שבריש השער כי לא יש בהם סתירה דשם בסוף השער כתב בדאיתא במתא צריך ליתן וריש השער מיירי דליתא במתא ואין נותנים לזה לבד עד שיבא שותפו ומ"מ נראה לדינא דאם שותפו הלך למד"ה דיכול למפלג בב"ד וב"ד יכופו ליתן לו חלקו ולא יהיה גרע מנפרעים ממנו שלא בפניו כדי שלא יהיה הולך למד"ה ואף זהו כמוהו דמ"ש אבל אם שכיח ומצוי וקרוב לבא ודאי דאין לו ליתן זהו מה שכתבתי לדעת הטור ומחבר דנמשכו אחרי דעת הרמב"ן והרא"ש: אך באמת לא ידעתי למה נמשך המחבר אחרי דעתם מבלי הזכרת החולקים כלל דהא הרשב"א הסכים לדברי הראב"ד דאדרבא דיכול לתבוע שיתן לו כל הפקדון דשליח שויה וכל ראית הרמב"ן מירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחיש אחד משותפין והבעה"ת פי' פי' אחר שאם תבעו שנים והוא מכחיש שאינו שייך רק לאחד ונשבע עליו דפטור מקרבן שבועת פקדון דאינו ממון דחבירו יתן לו מ"מ חלקו ומכל מקום יליף מיניה כמו דליכא קפידא אי פרע לחד ולא מצי לומר אידך לא ניחא לי דאיתפרע שלי לחבירי ה"ה בשנים שלוו כאחד הם ערבי' זה בזה ולפי' הזה אין כאן שום ראיה דיכול לעכב חלקו של זה בשביל שותפו כלל והרמב"ם דפסק בהל' שבועות פ"ח הלכה י"ב מי שהיה חייב לשני שותפים ותובעהו אחד מהן וכפר בו ונשבע חייב דהרי כפר בממון תבעוהו שניהם ואמר לא לויתי אלא מאחד ונשבע פטור משבועת פקדון א"כ מוכח דלא ס"ל כפי' הרמב"ן בירושלמי דלפירושו בתבעו א' אין כאן שבועת הפקדון וע"כ דס"ל כבעה"ת בפי' וס"ל דחלקו של שותף התובע מחויב ליתן ולכך ה"ל שבועת פקדון דה"ל תביעת ממון וא"כ כיון דרמב"ם ס"ל כן ג"כ הרי הרמב"ם וראב"ד ורשב"א ובעה"ת בשם מ"כ בדיעה אחת א"כ הרי זה פלוגתא דרבוותא ויש להתיישב בדין זה: