אורים ותומים, תומים · סימן ע״ו, ה׳

וי"א שלצאת ידי שמים וכו' הקשה ש"ך בס"ק י"ח דהא לקמן סי' ש' סתם הרב כדעה ראשונה דאפי' לצאת י"ש פטור ונראה דודאי הדבר אנוס דכי ידע הוא דיבוא אחר ויתבע הפקדון אשר אין שייך לו וה"ל כמו ליסטין מזוין דא"י להציל דה"ל אונס ואף זה אונס כמוהו דבא בטענה של שקר והוא לא היה לו להזהר כיון דמפקיד גופו לא נזהר אך זהו בפקדון דפטור מאונסים אבל במלוה דחייב באונסים אם כן אם אמת דחייב לא יועיל לו כל אונס שבעולם לפוטרו ממנו ולכך י"ש חייב לשלם דאולי האמת עם זה או זה משא"כ בפקדון אף דהאמת אתו כיון דקרהו אסון וממש בא ליסטין ונטלו פטור ולכך י"ל שם אפי' לצאת י"ש פטור. ובזה נראה שם בגמרא דפריך אביי מי מפקינן ממון מספק והתנן נפל הבית וכו' וקשה הא כאן אמרינן הטעם דה"ל למידק והראיה דבכרך א' באמת פטור ועיין מהרש"א ומהר"ם שוף. ולכן נראה דסבירא ליה לאביי ודאי אי שורת הדין דאין להוציא ממון מיד המוחזק בספיקא בשביל דה"ל למידק לא קנסינן ליה במעותיו ועיין הרז"ה דעמד בזה דהא אין דנין דיני קנסות איך נקנוס אותו במעות ולכך דעתו לפסוק כר"ט ע"ש. רק שורת הדין דחיי' אך מה בכך דחייב במעות הפקדון ואמת דיש לו הפקדון מחבירו מ"מ אין לך ליסטין מזויין מזה שחבירו אמר שלו הוא ועי"כ בכח ב"ד מעכב מבלי לתתו לחבירו ולכך אמרי' ה"ל למיד' ואין לך טענת אונס רק פשיעה מיקרי. אבל בכרך א' אונס הוא. אבל לעולם מספיקא מוציאין ממון דזולת זה בשביל ה"ל למידק לא קנסי' לי' ואתי שפיר. ובזה יש להבין גם כן קושית תוס' בהא דפריך ומי א"ר בב' כריכות ה"ל למידק והא"ר ברועה וכו' ופי' התו' דדייק ליה מהך עובדא דחסי' דלקח מקח ולא ידע ממי לקח דחייבי' ר"ע לשלם לכל אחד והקשו התו' דלא ה"ל לגמ' לאתויי מילתא דרבא כלל רק להקשות מהך עובד' דחסיד אחד. ולפמ"ש לק"מ די"ל אמת מכח שורת הדין חייב לכל א' ואחד דברי ושמא כי האי דחייב ודאי המנה הנתבעת רק דלא ידע למי לכ"ע חייב רק מה בכך מכל מקום ה"ל נאנס בליסטין מזויין דחבירו בא בטענת שקר ומעכב החזרה בב"ד ולכן ברועה דהוא ש"ש ופטור באונסי' פטור משא"כ במקח דחייב באונסין של דמי מקחו כל כמה דלא יהיב לי' פשיטא דחייב ולק"מ ולכך הביא מילתא דרבא דאמר בב"כ ה"ל למידק ואף דנימא דאמרו לענין י"ש כמ"ש התוס' בקושי' מכל מקום מודה הסברא דה"ל למידק ואם כן תו ליכא אונס וחזר דין פקדון לדין מקח ושפיר קשה מעובדא דחסיד ודוק: