אורים ותומים, תומים · סימן ע״ו, ד׳

וי"א במלוה ע"פ וכו' הסמ"ע והש"ך תמהו למה כתבו המחבר בלשון וי"א כיון דלא מצינו חולק בזה. ונראה לפי מ"ש הרא"ש באמר א' מכם הלוה לי מנה ולא תבעו ליה פטור מלצאת י"ש ובאומר לאחד מנה ולא' מאתים ולא תבעו ליה חייב לשלם לכל אחד ר' בבואו לצאת י"ש וכבר תמהו מה טעם יש בזה. ונראה דסבירא ליה דלפמ"ש רש"י לחלק בין פקדון לרועה דחושב פקדון צרור כספו בידו וכל אחד יטול שלו. אם כן יש לומר בשלמא בשנים שהפקידו שפיר חייב לצאת י"ש דה"ל למידק ולא שייך למימר למה המפקיד לא דק כמה יש בפקדונו די"ל אני הפקדתי פקדוני צרור וחשבתי לבל יגע בו וכאשר הנחתי אהיה נוטל. ומהכ"ת ישלח בו יד או יפשע בו ואם כן מה לי צורך לזכור כמה בפקדוני מה שאניח אטול וכי אסיק אדעתו שהוא יחליפו בשל אחר ולכך אין הפשיעה מצד המפקיד רק מכח הנפקד. משא"כ באחד לבד הפקיד פשיטא דגם על המפקיד פשיעה איך לא זכר אם מסר הפקדון לא' או לא ואין לך פשיעה יותר מזה ולכך סבירא ליה לרא"ש דאפי' לצאת י"ש פטור וא"ש. ולפ"ז ה"מ בפקדון דיכול לומר חשבתי מה שאניח אטול אבל בהלואה לא שייך זה וחזר הדין להיות שוה דאין יודע אם הלוה כלל ומ"ש דיודע דהלוה רק א"י כמה הלוה הא הלואה להוצאה ניתנה ועל מה סמך ואם כן י"ל דאף לצאת י"ש פטור בכל אופן דמ"ש ולכך כתבו בלשון וי"א: