אורים ותומים, תומים · סימן ע״ו, ב׳

אחר שישבע כל אחד והא דלא אמרינן דמודה לכל א' במא' ועל מא' השני' טוען א"י הא ה"ל משאיל"מ ויטול בלי שבועה משום דהא ברי לו שלשניהם ביחד אינו חייב רק שלש' מאות והם לפניהם ולכך משתבע הרמב"ן והמ"מ ונ"י והביאם סמ"ע וש"ך. אמנם לדידי קשי' איפכא אם אמר לזה מנה והילך למה יתחייב במנה השני ומה אלו א' תובעו ואמר מאתים בידך והלה אומר מאה ידעתי ומאה לא ידעתי דה"ל למיד' בודאי ומ"מ באומר על ק' שהודה הילך דתו ליכא ש"ד עד דנדון בי' משאיל"מ פטור על ק' הטוען א"י ואם כן אף בזה באומר על המנה שמודה הילך למה יתחייב במנה השני שיודע ואי משום שאמר שחייב לשום אדם שני מאות רק א"י למי יהיה יפה כחו מה בכך מ"ש דאומר דא"י אם חייב כלל יותר מק' או דאומר דחייב יותר רק אולי לאדם אחר מה איכפת לזה המלוה במלוה אחר סוף כל סוף יטעון איני יודע אם אני חייב לך כלו' וביחוד בהלוא' דאינו דבר בעין שהם מחולקים עליו רק באים לתבו' ממנו והוא א"י אם חייב למה יתחייב. ומצאתי אח"כ באס"ז והביא קושיא זו בשם רשב"א דה"ל הילך וכוון לדברים הנ"ל ותי' ודבריו כמעט סתומים אבל המובן דבשלמא התם אין כאן עול בבירור אם נימא דלא ישלם המא' דלא ידע דאפשר דבאמת לא חייב אבל כאן אם נימא דלא ישלם כלל אם כן הרי עול בבירור דהא חייב לאחד בודאי ואם נימא דישלם למי ישלם הי מינייהו מפקת ולכך חייב לשלם לשניהם א"ש ידוק ולזה כוונו התו' גם כן בד"ה גזל ע"ש.